העיקרון הראשון בסוף כל מלחמה ובתחילת השיקום הוא לזהות את התוקפן ולחייב אותו לשלם פיצויים. על פי מגילת האו"ם ועקרונות המשפט הבינלאומי, פלסטין היא שטח כבוש, וכל פעולת התנגדות, החל מסופת אל-אקצא ועד להגנה מזוינת, נחשבת לזכות לגיטימית להגנה עצמית. עם זאת, המערב מנסה להפוך את נרטיב הכיבוש על ידי הגדרת חמאס כארגון טרור ופטירת המשטר הציוני מאחריות. בנסיבות כאלה, ועידות השיקום אינן צעד לעבר צדק, אלא כלי לסגירת תיק של שנתיים של פשעים נגד תושבי עזה, תוך התעלמות מאחריותה של תל אביב לשלם עבור הנזקים האנושיים והכספיים. יתר על כן, קישור כל שיקום להבטחת ביטחון המשטר הציוני פירושו לא יותר מאשר הוצאת כסף מכיסי המדינות כדי להמשיך את הכיבוש.
שיקום ללא ריסון ישראל הוא תעלול פוליטי.
הטענה לשיקום מקודמת כאשר אין ערבויות לכך שתוקפנותה של ישראל תבלום. שמונים שנות ניסיון, ממלחמות 22, 8 ו-51 הימים ועד לזוועות האחרונות, הוכיחו כי משטר זה משחזר הרס לאחר כל סבב של שיקום. למעשה, עד שיכולות ההגנה של ההתנגדות יתחזקו והמשטר הציוני ייאלץ להתפרק מנשקו ולהפסיק את התקפותיו, כל תוכנית לשיקום עזה תהיה לא יותר מתעלול פוליטי להקל על לחץ דעת הקהל העולמית. שיקום אמיתי, ללא גורם מרתיע לתוקפן, אינו רק בלתי אפשרי אלא גם מלבה מעגל של הרס, עוני ותלות; מעגל שמטרתו העיקרית היא לנרמל את הכיבוש.
שיקום או תוכנית להשגת מטרות כושלות?
תוכנית עשרים הנקודות של טראמפ, והגרסאות הצרפתיות והערביות שלה, קשרו את שיקום עזה לתנאים: פירוק ההתנגדות מנשקה, השמדת המנהרות, הריסת הגנות עזה והקמת מדינה חסות בניהול המערב. תנאים אלה מסתכמים אך ורק בהשלמת משימתם הכושלת של הציונים בשדה הקרב. לאחר שנכשלו בהשגת יעדיהם הצבאיים, המערב ובעלות בריתו פנו כעת לאמצעים כלכליים ודיפלומטיים כדי לסחוט את ההתנגדות תחת מסווה של שיקום. במקביל לגישה זו, נעשים מאמצים אדירים ללטש את תדמיתה העולמית של ישראל; תדמית ששקעה בבידוד עולמי חסר תקדים עקב רצח העם והרג אזרחים בעזה. לכן, בהיגיון המערבי, שיקום עזה הוא פרויקט ביטחוני, לא הומניטרי.
לקחים נשכחים מפגישות קודמות
מבט על שני העשורים האחרונים, החל מועצות השיקום של אפגניסטן ועיראק ועד לוב, סוריה, לבנון ואוקראינה, מראה כי ועידות אלו מעולם לא הובילו לשיקום אמיתי. המיליארדים שהובטחו על ידי מדינות המערב מעולם לא יושמו או הוצאו לרכישת נשק להמשך המלחמות. הניסיון של אוקראינה בשלוש השנים האחרונות הוא דוגמה מובהקת למגמה זו, שבה "שיקום" הפך למעשה לאמצעי למימון תעשיות נשק מערביות. גם כעת, תוכנית השיקום של עזה מיושמת במטרה לגייס משאבים כספיים ממדינות ערביות ואסלאמיות לחיזוק המשטר הציוני, ללא כל ערובה ליישומה בפועל. כפי שעשה במקרים קודמים, המערב משתמש בסיסמה של "סיוע הומניטרי" כדי לחזק את מדיניות הביטחון שלו באזור. לכן, "ועידת שיקום עזה" אינה תוכנית להחיות את חורבותיה, אלא כלי לשינוי נרטיב המלחמה, לטיהור הכובש וללחץ על ציר ההתנגדות. כל שיקום ללא זיהוי התוקפן, ללא הבטחת הרתעה וללא השתתפות אמיתית של העם הפלסטיני רק ישחזר את האסון. כדי שלשיקום תהיה משמעות כלשהי, הוא חייב להתנהל דרך תהליך של צדק, החל מהעמדתם לדין של פושעי מלחמה ועד לפיצויים לקורבנות. אחרת, שיקום עזה יסתכם ב"הרס רך", שישלים, במסווה של פרויקטים הומניטריים לכאורה, את מטרות המלחמה שלא הושגו.
נור ניוז