ישראל ומדיניותה המקדימה השקרית: איום על הסדר האזורי

לאחר יותר מעשור של מלחמת אזרחים ולחץ אזורי ובינלאומי, סוריה נמצאת כעת במצב רעוע; היא אינה במצב של מלחמה כוללת ואינה בדרך לשלום בר קיימא. בנסיבות אלה, שליטי המדינה הנוכחיים לא הראו סימנים של נחישות רצינית לבנות מחדש באופן עצמאי ולהחזיר לסמכות הלאומית. פעולותיהם הפוליטיות והביטחוניות מצביעות על כך שבמקום להתמקד בשיקום יכולות ותשתיות הגנה, הם שואפים לפייס גורמים זרים, ובמיוחד את ארצות הברית וישראל. תהליך זה החליש למעשה את הרצון הלאומי והשעה זכויות ריבוניות. עם זאת, ישראל ממשיכה להפר את ריבונותה של המדינה על ידי תקיפה חוזרת ונשנית של תשתיות צבאיות סוריות, תוך חסימת הדרך לשיקום ולהחזרת היציבות. התקפות אלה, הסותרות בבירור את עקרונות מגילת האו"ם ואת הנורמות של המשפט הבינלאומי, הן דוגמה מובהקת להתערבות ישירה בעניינים הפנימיים של מדינה עצמאית; התערבות המבוססת בעיקר על זלזול בסדר האזורי והטמעת היגיון של תוקפנות.

מדיניות הביטחון של ישראל: מודל של חוסר יציבות מתמשך
ישראל טוענת כי התקפות אלה מבוצעות כדי למנוע איומים עתידיים, אך בפועל, התנהגות זו רק מנציחה את חוסר הביטחון והמשברים באזור. דוקטרינת המנע של ישראל מבוססת על תפיסה מסוכנת: השמדת כל דבר שעלול להוות איום בעתיד, גם אם הוא בטוח וחוקי כעת.
תפיסה זו של ביטחון מערערת את יסודות הסדר הבינלאומי. אם מדינה כלשהי תוקפת את שכנתה על סמך ספקולציות, לא נותר עיקרון משפטי או הומניטרי. יש לבקר ולגנות מדיניות זו באופן חד משמעי.

שלום ללא עצמאות: הגרסה הכפויה והלא שלמה של תל אביב
עם התקפות אלה, ישראל שולחת מסר ברור לכל האזור: השלום המקובל היחיד הוא כזה שבו לצד השני חסרה היכולת להגן על עצמו. למעשה, גישה זו מקדמת שלום כפוי ולא יציב, שבו העצמאות הצבאית של מדינות נשללת.
מדיניות זו לא רק שאינה מסוגלת להשיג שלום, אלא גם סוללת את הדרך להסלמה של מעשי האיבה. אם שלום פירושו הסרת כוח ושליטה זרים, לא ניתן לראות בו בר-קיימא או לגיטימי. למדינות באזור יש את הזכות להגן על עצמן, ואין להפר זכות זו על ידי פרשנות לא הוגנת של ביטחון ישראל.

אחריות הקהילה הבינלאומית: סיום חוסר המעש
שתיקתם של גורמים בינלאומיים רבים בנוגע לתקיפות ישראליות על שטח סוריה חיזקה את המשטר הזה. המשך מגמה זו לא רק יאיים על ביטחונה של סוריה, אלא גם יקבע תקדים מסוכן לאזורים אחרים בעולם הסובלים ממשבר.
הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארגוני זכויות אדם ומדינות בעלות השפעה, חייבות להגיב להפרות החוזרות ונשנות של הריבונות הלאומית הסורית. אם מגמה זו לא תיעצר, תפיסת השלום והביטחון האזוריים תהפוך לכלי בידי כוחות צבאיים תוקפניים.