בתוך האווירה הכאוטית שלאחר תוקפנותו בת שנים עשר הימים של המשטר הציוני נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן, פורסם לפתע מכתב מאת שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט. מכתבו, שפנה למנהיג העליון, דמה למסמך פוליטי, מוכתם ומלא בדאגות אסטרטגיות, ולא למסר צבאי. אף על פי שמכתב זה נראה כהמשך של מבצעים פסיכולוגיים נגד ציר ההתנגדות והאייתוללה ח'אמנאי עצמו, תוכנו מייצג הודאה בכישלונה המוחלט של ישראל בתחום הצבאי, המודיעיני והאידאולוגי.
על פי עיקרון צבאי מובן מאליו, מפקד שהשיג הצלחה בשדה הקרב נוקט בדרך של איחוד הישגיו מתקופת המלחמה והמשך פעולות משלימות, ולא בכתיבת מכתבים לאויבו. זהו כלל פשוט אך חיוני. גלנט, שבעבר מילא תפקיד מרכזי בתכנון פיגועים נגד קבוצות התנגדות, עבר כעת לכתיבת מכתב המבטא באופן מלא "קריאה לעצירת ההתקדמות", במיוחד בכל הנוגע לממדים האסטרטגיים של איראן. סתירה זו כשלעצמה היא עדות לחולשת ההשפעה הצבאית של התוקפן.
מפעולות פסיכולוגיות להכרה מרומזת
המסר של גלאנט נראה כהמשך של אותו פרויקט לוחמה פסיכולוגית מתמשך נגד מנהיג המהפכה; פרויקט שתוכנן בארבעת העשורים האחרונים כדי לערער את סמכותו של האייתוללה ח'אמנאי, אך בכל פעם חיזק את מעמדו בדעת הקהל האזורית ואף באליטות הבינלאומיות. כיום, לאחר מלחמה מקיפה שבה ישראל, למרות תמיכתה המלאה של ארצות הברית ובעלות בריתה המערביות, לא הצליחה להשיג את המטרות שלשמן ניהלה מלחמה כה יקרה, היא פנתה שוב לאותה טקטיקה ישנה - הריסת מעמדה של ההנהגה האיראנית - אך במסווה חדש.
עם זאת, מה שבולט יותר מכל בטקסט ובתוכן של מסר זה הוא סוג של "הערצה לא מכוונת" למנהיג המהפכה האסלאמית. גלאנט מדבר במפורש על מאמציו המתמשכים של האייתוללה ח'אמנאי במשך שלושה עשורים לבנות איראן חזקה, והוא מצטט את התכנון הקפדני של טבעת האש סביב ישראל כאחד מהישגיו. מעגל זה מורכב מקבוצות הקשורות לא על ידי אינטרסים סיעתיים אלא על ידי לכידות רטורית; רטוריקה שגם גלאנט מכיר בה משוכפלת לא באמצעות טילים והתקפות, אלא באמצעות סבלנות ואסטרטגיה של התשה.
מטבעת האש למעגל הכישלון של תל אביב
מה שגלנט מתאר כחולשת מעגל ההתנגדות הוא למעשה השתקפות של חוסר היכולת של האסטרטגים הציונים להבין את העומק הרטורי והאסטרטגי של ציר ההתנגדות. מעגל זה אינו בנוי על מיקומים גיאוגרפיים, אלא על ציר של התנגדות פעילה, משפיעה וחיה. בדיוק מסיבה זו, גם לאחר שספג מכות כואבות, הוא נותר מסוגל להצית כמו אש מתחת לאפר. זהו ההיגיון שהפך את מלחמת שנים עשר הימים לתבוסה מבנית עבור ישראל; תבוסה שאינה מוגבלת לשדה הקרב אלא גם מורחבת לרמות הפסיכולוגיות, התקשורתיות והאסטרטגיות.
בולט שבסוף המכתב, בניגוד לתחילתו, גלנט מדבר במפורש על דאגה מיכולתה של איראן לבנות מחדש את יכולותיה הטילים והגרעין ולמודרניזציה של ציר ההתנגדות. הודאה מרומזת זו מדגימה שתל אביב סובלת ממשבר חשבון כרוני בהבנת טבעו האמיתי של האיום האיראני.
הצעת המשא ומתן: כישלון בדיפלומטיה
בחלקו האחרון של המכתב, הגנרל הציוני, שעד לאחרונה היה תומך בפעולות מנע נגד איראן, מציע בעקיפין דרך של "משא ומתן"; דרך הנובעת ממסר רשמי, לא מנשק או ממערכת כיפת ברזל. מעבר זה מאיום צבאי לתחינה פוליטית הוא למעשה הודאה במצבה האסטרטגי של ישראל.
למרות שגלנט מנסה להסוות את השינוי הזה בניתוח אסטרטגי, ברור שהמסר האמיתי של מסר זה אינו מסר של כוח, אלא של חוסר אונים ומעין הודאה בחוסר אונים. לכן, הצעת המשא ומתן אינה נתפסת כפתרון, אלא כפנייה לאמצעים דיפלומטיים לאחר כישלון צבאי.
מכתבו של שר הביטחון של המשטר הציוני לשעבר למנהיג העליון של המהפכה האסלאמית, למרות שנראה שהוא מבוסס על לוחמה פסיכולוגית, הוא, במהותו, עדות לקריסת החישובים הצבאיים הישראליים והודאה בתבוסה אסטרטגית לנוכח פרויקט ההתנגדות האיראני. הסתמכות על תכנות, במיוחד של גנרל ותיק, אינה עדות לבגרות פוליטית, אלא לבלבול בשדה קרב שבו מאזן הכוחות השתנה באופן משמעותי לטובת ציר ההתנגדות.
הודות למנהיגותה החכמה, איראן לא רק שרדה את הקרב בן שנים עשר הימים, אלא שאמינותה האסטרטגית שופרה אזורית ובינלאומית. אמת מרה אחת נותרה עבור תל אביב: לא איומים צבאיים, לא לוחמה פסיכולוגית ולא התכתבות דיפלומטית יצילו את ישראל מהרטוריקה של ההתנגדות הפעילה.
נור ניוז