אבו עוביידה שיבח את ההתנגדות והאיתנות של העם הפלסטיני, והדגיש כי מדובר בעמידה אגדית למרות אכזבת השכן, הפחדנות והשותפות של המשטרים ולמרות דיכוי האויב וכוחות הדיכוי והתוקפנות.
הוא הסביר כי פעולות ההתנגדות מרוקנות את יכולות הביטחון וההגנה של האויב, גורמות לו הפסדים כלכליים ומאלצות אותו להגר, וציין כי הישות הציונית חיה כמנודה מכל העמים ועמי כדור הארץ החופשיים.
לדבריו, הישות הכובשת רק מהדקת את חבלי הממשל האמריקני, שיחתכו, בנוסף לחבלים הקולוניאליים האירופיים שאנשיה נמנעו מהם, עם חלוף הזמן.
בנוגע להישגי ההתנגדות הפלסטינית, ציין דובר גדודי אל-קסאם כי אלפי חיילי כיבוש נהרגו ונפצעו ומאות כלי רכב צבאיים שלה הושמדו.
אבו עוביידה הדגיש כי אפשרות ההתנגדות היא המשך קרב התשה ארוך וכואב מול האויב, והקרבות הוכיחו את הצלחתה של אפשרות זו. מצביע על כך שהאויב המתנשא אינו מבין את לקחי ההיסטוריה, את עובדות המציאות או את תרבות העם והאומה שלנו.
הוא גם הדגיש כי ההתקפות של ההתנגדות האסלאמית בלבנון, עיראק ותימן מדלדלות את יכולות הכיבוש, ואמר כי צעדות ההתנגדות בשמי פלסטין הכבושה פוגעות באתרי יעד חשובים של האויב, מדלדלת את יכולות הביטחון וההגנה שלה, מבלבלת את מאזנו. ולספוג הפסדים כלכליים וצבאיים גדולים.
לגבי ההתנקשות במנהיגי ההתנגדות בלבנון ובפלסטין, הוא הדגיש כי התנקשויות אינן הסוף של תנועות השחרור וההתנגדות, במיוחד בהיסטוריה של המהפכה הפלסטינית, ההתנגדות נגד הכיבוש הייתה מסתיימת מאז ההתנקשות בשייח' עז אל-דין אל-קסאם בג'נין, באומרו שמדיניות ההתנקשויות נגד גיבורים גדולים היא סיום הטוב וסימן לניצחון לחופשיים, ואלוהים הוא הטוב שבמתכננים.
הוא סבר כי המבצעים לתמיכה בלוחמי ההתנגדות באזור הם השתתפות ממשית בקרב פתוח שהולך ומסלים ובעמדות ראויות וגדולות.
בנוגע למבצע האיראני, אל-ועד אל-סאדיק 2, הוא אמר כי שנה לאחר מבול אל-אקצא, הרפובליקה האסלאמית של איראן הפנתה תקיפות על אל-ועד אל-סאדיק 1 ו-2 כדי להפחיד את האויב הישראלי.
נור ניוז