לשיחה העוסקת בכל תגובת ציר ההתנגדות לשלושה פשעים ציוניים חסרי תקדים בלילה אחד ויום אחד, עם הפיגוע הנתעב בפרבר הדרומי של ביירות, ועלייתו של המפקד השהיד פואד שוכר, אז עם פשיטה פחדנית על עמדות כוחות הגיוס העממי העיראקי בגזרת בבל, ולבסוף במבצע מלוכלך לראש הלשכה המדינית למען תנועת החמאס, השהיד מר איסמעיל הנייה, האיש שנפרד מעשרות. את משפחתו בעזה, יש להרחיק תחילה את היצורים המדברים את הנרטיב הציוני, את התוכים שחוזרים ללא לאות על כך שמה שקרה הוא עדות לכוח הציוני, ועד להיסוס או לחולשה של ההתנגדות. אין טעם להתווכח איתם אם עזה לא תשנה את חזון הסכסוך, אלף טיעונים לא ישנו את האני השחור, הבזוי והמושפל שלה.
הוד מעלתו, סייד חסן נסראללה - שאלוהים ישמור עליו - הופיע בנקודת מפנה, מקרב נקודת מפנה, ומלב מאבק בוער, נקודת מפנה בעתיד, הרבה יותר מהשלכותיו המיידיות, שבו שלושה מגדולי המנהיגים הצבאיים ומחנכי הג'יהאד שעברו באזור זה נפרדו ממנו. הוא היה רגוע, בטוח בעצמו ומחייך הוא בחר שוב בחבל הכנות הטהור להרחיב אותו להמוני ההתנגדות בלבנון ובעולם, וכל דבריו היו על האירוע והרקע וההבטחה לתגובה הקרובה. ברוך השם, על סמך אמונה בנתיב הזה ובקורבנותיו הגדולים, חוכמה בהתמודדות עם הדחף הציוני-אמריקאי, ואמון באלוהים ובכוח הכוח שיש למפלגה, והוא יכול לשבור את ליבה יותר ממה שמישהו יכול לדמיין או לחשב .
הוד מעלתו, אמן ההתנגדות, דיבר רבות על השהיד, מר המפקד פואד שוקר, אחד מאנשי הדור הראשון של ההתנגדות, ומי שמילא תפקידים בכל זירות הג'יהאד והכי חשוב, האיש שהיה המוביל את הכוח הצבאי הלא-מדינתי החזק ביותר במזרח התיכון היה מוכן להיות מוצב בחשכת הדממה ולעמוד בצל הרחק מ"תהילה" במובן האנושי הנורמלי והטבעי שלו.
באשר לישות האויב, ולמנהיגה הפזיז, נתניהו, הוא חזר מנסיעתו האמריקאית בהאמין שהוא מחזיק במפתחות העריצות שהעמיסו על הליגה החזקה ביותר, אז הוא החל מיד ליישם מדיניות חדשה וישנה, כלומר התנקשויות המדיניות נועדה במקור לשבור את רצון העמים, להחליש את נחישותם ולשבש את אחדותם. נתניהו, בתכנון המבצע המטופש הזה, אולי התאים לתיאורו של אבן חיין על אחד ממלכי העדות: "הוא היה בזמנים רעים, וחרפת העידן הוא היה בור ולא בור, איטי ואדיש וחסר במודיעין." נתניהו דמיין או דמיין שההתנגדות תיכנע ושהוא יוכל להפעיל לחץ על ההנהגה האיראנית החדשה, כאילו השטן לחש לו את הפעולה הזו, כדי שההתנגדות תדאג להסיר את הלחישות הללו מראשו.
את נאומו של כבודו סייד חסן נסראללה ניתן לסכם בכמה נקודות חמות, הראשונה שבהן היא שהוא היה ישר וישר עם עצמו ועם עמו, על חומרת הנסיבות וחומרת הרגע שעובר עלינו. רמה קולקטיבית, ושאנו עומדים בפני ההזדמנות לסלק את הישות הזו מהאדמה הערבית, שמשמעותה מיידית עולם ערבי חדש, והמטרה הזו לבדה שווה את כל הקורבנות. כבודו הסייד סיים את נאומו המסוכן והחשוב במשפט שאליו כמהו תומכי ההתנגדות ואוהבי ההתנגדות: "חזית ההתנגדות נלחמת בכעס, בהיגיון, באומץ ובחוכמה, ויש לה את היכולת, ואנחנו ההולכים ובוחרים, ובחרנו להגיב, והאויב צריך להמתין, וההחלטה בידי השטח, ואנו מחפשים תגובה מאוד כנה ומתחשבת".
בסופו של דבר נשאר רק משפט ייחודי, שיוצא באזור זה רק מאדון ההבטחה האמיתית והנאמנה, אמן ההתנגדות, כאשר הוא תמיד וללא לאות מאשר "למהמרים על חולשת ההתנגדות". דרך התנקשויות של מנהיגים, שאנחנו קבוצות שמאמינות באלוהים ושייכות לאמונה שמספקת לנו נחישות ויכולת לשאת סיכויים עצומים". האדון הזה אמר את זה על חיזבאללה, חמאס וג'יהאד, וניתן להכליל את זה לכל חזיתות הציר, תימן, סוריה, איראן ועיראק, כדי להקים בסיס חדש בנקודה העמוקה ביותר של התודעה הקולקטיבית של אומה - על כל כתותיה - ולכתוב שוב בדם האנוסים הטהורים, חג' איסמעיל הנייה והמפקד פואד שוקר. יש להפוך את ה"אחדות" בין מנהיגי הציר לשיח חדש בין המוני האומה כולה, כולם גיבורים שלנו, וכולם מנחות שהצענו לאלוהים, האדיר והאדיר המודעות שלהם בשל כל הדם הזה למודעות מהפכנית הדוחה את המריבה העדתית והעדתית, ומגרשת את כל מקדמיו והעומדים בשערי הגיהנום קראו לזה פילוג ופירוק.
זו המשמעות של ג'יהאד של אמונה עם לב, מילה ומעשה, ג'יהאד שהוא הלב הבוער של ציר ההתנגדות ואנשיו. זה לא נראה במיתת קדושים אלא כפי שתואר על ידי האימאם אל-סג'אד, לזאין אל-עבידין. אבן אל-חוסיין עליהם השלום, ובלב ייסורי כרבלא, ותחת חרבות האויב, ובארמונותיהם: "הלא ידעתם שהרג הוא הרגל לנו ולכבודנו. מאלוהים זה מות קדושים?!" כל מנהיג וכל מוג'אהדין בציר הזה לא מחפשים קודם כל ניצחון חומרי או הישג עולמי.
קריאת המכתבים והצוואות של הקדושים לא מותירה מקום לומר אלא שהאליטה הזו, המגלמת את רוחה האמיתית של האומה, כבודה, כבודה, איתנותה, העקשנות והאיתנות שלה, היא שחיפשה את מות הקדושים, בדיוק כפי שהיה. עמדת מלוויו של חוסיין ביום כרבלא. אולי זו ההתאחדות השכיחה והעיקשת ביותר לזכרם של מנהיגי האומה והשהידים, כדוגמתו של השייח' אלאנצאר חביב בן מזאהיר אלאסדי, ממנו נמסר כי נהג לשאול את מפקד המאמינים ( עליו השלום) על מות קדושים אחרי כל קרב, והוא היה אחד מהאליטה של מלוויו, אז תשובתו של מפקד הנאמנים הייתה: "אתה תשיג את זה, הו חביב", והוא השיג את זה במעמד הגדול ביותר של אמונה והקרב האציל ביותר בתולדות האנושות, כשהוא מת קדושים בידי האימאם חוסיין, דוחה את העולם הזה ואת הביטחון, חוזר על זעקתו שחדרה לתקופות, למאות ולדורות, כאילו הוא פונה לאנשים של עתה הקרובה. : "חביב בן מזאהיר אל-אסדי היה מהקבוצה שהם תמכו באל-חוסיין (עליו השלום) ופגשו את הרי הברזל, והם עמדו מול חניתות בחזה ובחרבות בפניהם, והציעו להם ביטחון כסף, אבל הם סירבו, והם אמרו: "אין לנו תירוץ עם שליח האלוהים אם אל-חוסיין ייהרג, ובינינו עין של קיצוניות."
נור ניוז