ערוצי החדשות מושכים אותנו מדי יום לסיקור שלהם על ההפגנות שעורכים הישראלים בערים הכבושות פלשתינה , במחאה על התיקונים השיפוטיים. אנו רואים ביטויים לא מוכרים בהתנהלות של ישות הכיבוש עם מתיישביה, ואנו עדים למעצרים, תותחי מים וחוסר עמידה שלטונית, ונמשכות הודעות על נסיגה מהתנדבות ומילואים בעמודי התווך השונים של "צבא" הישות.
התיקונים השיפוטיים המוצעים מקנים לכנסת זכות לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על ידי בית המשפט העליון, מונעים מבית המשפט לדון בחוקי יסוד כביכול, ומגבילים את האפשרויות לראות בראש הממשלה פסול דין.
הזרם החילוני סבור שהתיקונים הללו מעניקים חסינות למנהיגי הימין הדתי והקיצוני המושחתים, כמו אריה דרעי, אהוד אולמרט ונתניהו עצמו, וכי הם ישחזרו חוקים שהעניקו יתרונות לקנאים דתיים. זה נראה הגיוני ודמוקרטי גם כן, לפי אנליסט בערוץ ציוני, למרות הגייתו בערבית.
יש פסימיסטים המאמינים, ותומכים ליברליים של "שלום צודק וכולל" חולקים את זה, שמה שקורה אינו אלא מערבולת בכוס, והוא מבטא משבר פנימי, אבל זה לא משבר מבני, ושדברים ישובו לקדמותם עם נפילת ממשלת נתניהו בגלל לחצים אירופיים ואמריקאים על כמה מפלגות של צדדים או אוהדים בחזית הקומתית להתפתח נכון לאחר מכן, המשטרה תמצא הצדקה לפרק את ההפגנות בכוח, ולנקוט כמה צעדים המאפשרים סוג מצומצם ומצומצם של הפגנות, כפי שקורה במדינות קפיטליסטיות רבות.
אופטימיסטים רואים במחאות משבר מבני עמוק במבנה ישות הכיבוש, וכי המשכו והתפתחותו הם המסמר הלפני אחרון בארון הקבורה של ישות זו, ונשארת השאלה: מי נועץ את המסמר האחרון בארון הקבורה הזה?
מאז קום "המדינה" הכובשת ב-1948, לא עבר יום מבלי ששמענו או קראנו על התפוררות החברה הכיבוש ונטייתה להתמוטטות. מה שקרה הוא ש"המדינה" הזו הצליחה למזג את אלה שהגיעו מכל העולם לזהות חדשה: הישראלית, ופיצלה אותנו אתנית, עדתית ופוליטית.
נראה היה שהעידן הישראלי בא להשתלט על אזורנו. אמונה זו התגבשה לאחר ביקורו של סאדאת ב"תל אביב", הפלישה הציונית ללבנון, פסגת פאס והסכמי אוסלו "ישראל" הייתה בכל מקום, קולות עברייניים קראו ל"שלום", ושיח ההתנגדות הפך לשפת עץ.
העשור הראשון של האלף השלישי הגיע עם מה שישראל ובעלות בריתה לא ייחלו לו: שחרור הדרום במאי 2000, פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, איתנותו האגדית של מחנה הפליטים ג'נין באפריל 2002, והתבוסה הישראלית המהדהדת ב-6 ביולי, ללא הבלאגן הרשמית, ללא 20 ביולי, ולמרות העומס הערבי. התקופה הישראלית קרסה, והמפלצת הבלתי מנוצחת נראתה זקנה. שיניים מאי.
"ישראל" ובעלות בריתה האמינו שמה שקרה אינו אלא נסיגה, ושהאביב הציוני (2010) יחזיר את העניינים לשגרה, אז הם הסתבכו באביב הזה עם הנשק, המזימות והמיליארדים שלהם, ודלתות הבירות הערביות נפתחו בפני האויב והסכמי אברהם שלו.
אך חישוב שדה המיקוח לא התאים לחישוב הגורן המתנגד. הפרויקט האימפריאלי הציוני הובס בסוריה, לבנון, עיראק, תימן ו פלשתינה וההתנגדות ניצחה שוב ושוב עד שהניצחון הפך בדרך כלל, וארצות הברית נסוגה מהאזור שגרר את זנב האכזבה, והצדיק את ירידת העניין באינטרסים שלה במקומות אחרים בעולם: המלחמה בים סין הדרומית ובראודי שילמה המלחמה בים סין, בראודי, המלחמה. פרויקט הימי שהתכונן להיות האלטרנטיבה לאזור צבאי בניהול כלכלי של "ישראל".
מה שקורה היום ב"ישראל" לא דומה למשאלת המשאלות שאנו חיים כבר יותר מ-70 שנה. כיום ישראל סובלת ממשבר זהות אמיתי. "ישראל", החלום ונווה המדבר של הדמוקרטיה באזור, כפי שתוארו על ידי האבות הראשונים של הציונות, מתפוגג ובמקומה הפכה "מדינה" בעיני מתיישביה ל"מדינה" פנאטית דתית.
אותם מפגינים ברחוב ייצאו שוב נגד הימין הדתי הקיצוני, והימין הזה, שחש כי הקים את ממשלת חלומותיו והפך לרוב, לא יוותר על רווחיו, בין אם בתיקונים שיפוטיים ובין אם בדרך אחרת.
לשני הצדדים אין ברירה אלא להתעמת בשטח או עזיבת אחד הצדדים מהארץ המובטחת, כך שתישאר ארץ מובטחת לצד השני. לא נילחם עבורם. כך אמר אחד מאנשי המילואים, שהיה בין המפגינים. משבר הימין מיוצג בחולשתה של "המדינה", מה שעלול לגרום לה לא לעמוד בפני פרויקטים של "שלום", ובמיוחד ל"פתרון שתי המדינות". לכן הוא פונה להסלמה באלימות ולהתיישבות.
האביב הציוני נכשל, הפתרון הכלכלי האברהמי נכשל, ממשלות המרכז-ימין והימין הקיצוני נכשלו, וההתנגדות הצליחה ביציבות בכל הזירות. משבר "ישראל" עמוק ומושרש ואינו ניתן לפתרון בעתיד הנראה לעין, ואין לו ברירה אלא לקרוס.
הכוחות היחידים המסוגלים למלא את הוואקום הם כוחות ההתנגדות שמרימים את סיסמת השחרור שאינה מותנית בזמן או במרחב, כל נקודה הנשלטת על ידי לוחמי ההתנגדות ברוביהם היא אדמה משוחררת, גם אם "צבא" הכיבוש מצור עליה.
זה זמן השחרור, וכל מה שעלינו לעשות הוא להאמין בעצמנו, ביכולות שלנו ובגורל שלנו!
נור ניוז