המצרים התעוררו בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת האחרון (3/6/2023) לחדשות כי חייל מצרי חצה את גדר הגבול המפרידה בין סיני הכבושה ל-פלשתינה במעבר אל-אווג'ה, והצליח להרוג 3 חיילים ישראלים. פצע קצין רביעי.
במבט ראשון, הידיעה הזו נראתה מוזרה, מסתורית ואולי לא אמינה, במיוחד מאז שסוכנויות הידיעות המערביות פרסמו אותה בציטוט מקורות ישראלים. מכיוון שאירוע מסוג זה נראה נדיר, זה היה טבעי שאנשים במצרים ישאלו על הפרטים של מה שקרה, ואז ציפו בקוצר רוח לקבל מידע נוסף שיפיג את העמימות סביב האירוע הבלתי שכיח הזה, במיוחד ממקורות מצריים.
עם זאת, הם נאלצו להמתין שעות ארוכות עד ש"דובר מצרי" פרסם הודעה רשמית בה נכתב כך: "אחד מאנשי הביטחון האמונים על אבטחת קו הגבול הבינלאומי רדף היום עם שחר אחר גורמי הברחת סמים, ובמהלך המרדף. אנשי הביטחון פרצו את מחסום הביטחון והחליפו אש". הדבר הוביל למותם של 3 אנשי ביטחון ישראלים ולפציעתם של 2 נוספים, בנוסף למותם של אנשי הביטחון המצרים במהלך חילופי האש. חיפוש, בדיקה וביטוח ננקטים צעדים לאזור, וכן ננקטים צעדים משפטיים בנוגע לאירוע.
"הדובר" לא שכח להביע את "תנחומיו למשפחות הנפטרים ואיחוליו להחלמה מהירה לפצועים", אולם בהודעתו לא הוזכרה כל התייחסות לשמו של החייל המצרי השהיד, והוא לא דיבר על אישיותו, מניעיו או הרקע הפוליטי והחברתי שלו.
זמן קצר לאחר מכן פרסם "הצבא" הישראלי הודעה רשמית לפיה: "בשעות הבוקר המוקדמות, במהלך פעילות לאבטחת הגבולות, נהרגו חייל צה"ל וחיילת בנקודה צבאית כתוצאה מחשיפתם לירי לעבר גבול מצרים, וכשהגיעו למקום כוחות נוספים בשעות אחר הצהריים, לביצוע פעולות סירוק באזור, זוהה המסתנן בתוך שטח ישראל, ופרצו חילופי אש במהלכם הצליחו החיילים והמפקדים הישראלים להרוג את המסתנן ואילו במהלך ההתנגשות השניה נהרג חייל צה"ל ונפצע באורח קל תת-ניצב. תקיפה זו היא חייל מצרי, וחקירת האירוע מתבצעת בשיתוף פעולה מלא והדוק עם המצרי הצבא, ומפקד מרחב צבאי דרום מצדו, מבצעים במקביל תחקיר שדה בליווי מפקד אוגדה מרחבית 80, וצה"ל ממשיך בסירוק השטח כדי לוודא שאין מסתננים נוספים. למרות כל זאת, מבצע "מבצע אווג'ה" לא נחשף, ולא נודע כי שמו מוחמד סלאח איברהים וכי הוא בן 22 עד 48 שעות לאחר מכן.
אם נעשה השוואה מהירה בין הרומן המצרי והישראלי, יהיה לנו קל לגלות עובדה משמעותית ביותר. בעוד מהגרסה המצרית עולה כי התאונה התרחשה במהלך מרדף אחר מבריחי סמים, הגרסה הישראלית נטולת כל התייחסות או קשר בין אירוע מסוים זה לבין פעולות ההברחה, מה שמוביל לסברה כי הרשויות הישראליות אינן מאמינות לגרסה המצרית. , למרות הלהט שלהם בו זמנית לא להגזים בתוצאות של מה שקרה ולהימנע מלהשתמש בזה כעילה להסלמה. לכן, אולי אין זה פסול להסיק, במידה סבירה של ביטחון, ש"ישראל" נראתה מוכנה לשתף פעולה עם מצרים וביקשה להכיל את המצב, אולי מסיבות שניתן לעקוב אחריהם בקפדנות כדלקמן:
1- מספר רב של בני אדם נהרגו בשורות ה"צבא" הישראלי במהלך עימות בו השתתף רק חייל מצרי אחד, כשהם נושאים רק את נשקו האישי, מה שמעיד על קיומו של פער חמור במערכת הביטחון, אשר הרשויות הישראליות נראו להוטות לסגור במהירות.
2- קיומו של אינטרס משותף בין מצרים ל"ישראל" שדוחף אותם לעבוד יחד כדי להונות את דעת הקהל כי אין מניעים דתיים, לאומיים או אנטי-ישראליים מאחורי אירוע זה, מתוך להט של שני הצדדים להציע כי "הסכם השלום" שנחתם ביניהם הוא מה שעדיין חי ופעיל.
3- ההבנה ההולכת וגוברת של "ישראל" כי היא מתמודדת עם אתגרים עצומים בכל שאר החזיתות, מה שמניע אותה לפעול למניעת פתיחת חזית חדשה עם מצרים, במקביל להבנה הגוברת במצרים כי היא מתמודדת עם קשיים פנימיים הכופים זה לפעול כדי להימנע מכניסה לקרבות חיצוניים עם כל צד.
בכל מקרה, הנרטיב על המצוד אחר סוחרי סמים הכיל חורים רבים שהפכו אותו לבלתי סביר על ידי כל צד העימותים החמושים התרחשו בתוך השטחים הפלסטינים הכבושים ולא בסיני, וכל ההרוגים היו אנשי ביטחון ולא היה ביניהם ולו מבריח אחד, בנוסף לכך אף אחד מהצדדים לא חשף תפיסה או החרמה של חומרים שהוברחו או מעצר של כל אחד מהמבריחים, כולם גורמים המעידים בבירור שמדובר בתיאור מפוברק, וככל הנראה הוא תוכנן ממניעים מדיניים וביטחוניים שמטרתם להסיט את תשומת הלב ולחסום ניסיונות לנצל את האירוע מבחינה פוליטית או אידיאולוגית.
נכון ש"ישראל" גילתה נכונות להבין את המניעים הללו וללכת איתם בפומבי, אך יחד עם זאת נראה היה לה מאוד לדעת את כל הפרטים, ולכן היה טבעי לתפיסה הרווחת בשתי המדינות. להבדיל לגבי ההשלכות של מה שקרה במעבר אל-אווג'ה.
כל מי שעוקב אחר תגובת דעת הקהל המצרית יכול להבחין בבירור שחלק משמעותי מהפעילים ברשתות החברתיות נראה משוכנע לחלוטין ש"מבצע אווג'ה" הוא בין הגבורה יוצאת הדופן שראוי להשתחוות לה. מיד עם שמיעת החדשות, פלח רחב של מצרים לא היסס להשוות את מבצעו לסולימאן חאטר, אותו חייל מצרי שלא היסס ב-1985 לירות בישראלים שסירבו להישמע לאזהרותיו, והתעקש ביהירות להסתער על השטח הצבאי האסור הוא הוצב לשמירה, ואשר התיישב במצפונו של העם.אל-מסרי כסמל לגאווה לאומית בתקופה שבה יש הרבה רשלנות וסטייה של המדיניות הרשמית מהמצפן הלאומי הטבעי שלהם, למרות ההקשרים השונים.
אמנם סולימאן ח'טר נעצר, נשפט בפני בית משפט צבאי שגזר עליו מאסר עולם בעבודת פרך, ובסופו של דבר בחיסולו ובחיסול, אבל תדמיתו בדמיונו העממי, כגיבור לאומי וכקורבן של קונספירציות נתעבות, נשארו בחיים בנשמות.
באשר לחייל מוחמד סלאח איברהים, השהיד של "מבצע אווג'ה", דמותו תישאר בדמיונו המצרי כגיבור אמיץ שהצליח לשבור את היוהרה הישראלית ולנפץ את תדמיתו של "הצבא הבלתי נלווה" סביר יותר שהוא לקח את היוזמה בכוחות עצמו, וללא כל תיאום מוקדם עם כל אדם או גורם אחר, לתכנן את מבצע הקדושים הזה בתגובה לפשעים היומיומיים שמבצעת "ישראל" נגד העם הפלסטיני, והמשך ההסתערות. של מסגד אל-אקצא על ידי מתנחלים וקיצוניים יהודים וחילול הקיבלה השני והשלישי מבין שני המסגדים הקדושים.
האתר שעליו הוקצה סלאח לשמור בסיני נמצא במרחק של 5 ק"מ מגדר הגבול המפרידה בין סיני לשטח הפלסטיני הכבוש. פרווה, ולאחר מכן חגור למספר שעות במקום לא רחוק כדי להיות בעמדה לשוב ולעסוק בו. הכוח שידע בוודאות שיבוא אחריו ברגע שיגלו את גופות שני החיילים האחרים.
המעניין הוא שההתנגשות השנייה שלו התרחשה עם כוח שריון ישראלי מוגן במסוק קרב, והביאה להריגת חייל ישראלי שלישי ולפציעת קצין מילואים, מה שנחשב על פי כל אמות המידה הצבאיות כדבר יוצא דופן. מעשה גבורה.
מצד שני, אני מאמין שכל חסיד של תגובת דעת הקהל הישראלית ל"מבצע אווג'ה" יוכל להבחין בתחושת הזעזוע העמוקה שפקדה חלקים נרחבים בציבור הישראלי, וכן לציין שתחושה זו לא הוגבלה. לחוגים אזרחיים בלבד, אך הורחבה גם לשירותי הביטחון. על סוגיו ורמותיו השונים, במיוחד מכיוון שהוא התרחש בתקופה שבה נראה שציר ההתנגדות נמצא בשיא נכונותו ונכונותו להעלות את הסיסמה " אחדות של ריבועים" לפועל בשטח, מה שאומר שהמבצע הזה הפתיע את הישות הציונית מזווית בלתי צפויה.
הבעיה כאן היא שהחברה הציונית, על כתותיה ומגמותיה השונות, עוברת כיום מצב של קיצוניות שכמעט מסנוור אותה ומטשטש אותה מלראות את העובדות בשטח, שכן היא כבר לא מסוגלת להבין את העובדה. המשך הכיבוש הישראלי של האדמות הפלסטיניות והערביות והמשך שלילת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני הם הסיבה העיקרית לחוסר היציבות באזור כולו.
הוקרה לרוחו של הצעיר, מוחמד סלאח איברהים, אשר מות הקדושים שלו באותו אפוס צבאי יוצא דופן מאשרת כי העוינות של העמים הערביים למדיניות ההתפשטות והגזענית הנהוגה על ידי הישות הציונית היא עוינות היסטורית שתישאר מושרשת בקרב כל הערבים. עמים, ויעברו מדור לדור עד שהכיבוש יסתיים לחלוטין והעם הפלסטיני יקבל את זכויותיו.לגיטימי, ומאשר כי ההסכמים הלא שוויוניים המאפשרים לישות הציונית לכפות על משטרים ערביים רבים לא ישנו דבר מעובדה זו.
נור ניוז