אין אביב ישראלי באופק / נידאל מוחמד וואטד

אם יפורקו מרכיבי ההפגנות המתמשכות בישראל, עד למקורותיהם, בין חשש אמיתי ל"דמוקרטיה וחירויות הפרט" כפי שדמיינו המפגינים עצמם, לבין היותם כלי בידי הצדדים המתנגדים לראש הממשלה בנימין נתניהו. , האדם, אז הם לא מציינים שהם יהפכו ל"מעיין ישראלי" וייפטרו מישראל מאידיאולוגיית הכיבוש הגזעני הציוני שלה.

המפגינים, בין אם מדובר בחברה אזרחית ובין אם מאזרחים ישראלים מן השורה, אינם רואים סתירה או סתירה בין ייצוגם של מדינה כובשת השולטת על עם אחר, שולטת באדמתו וביכולותיו והורגת בשורותיה, לבין הלגיטימציה שלהם לפשעים אלו. ושימור אורח חייהם הרגיל בערים ויישובים בישראל, בחיפוש אחר על שגשוג ורווחה, מבלי להפריע לשגרת "הרג, הריסה והרס" שלהם שם.

ושם זה אומר מעבר לקו הירוק בגדה המערבית הכבושה, ומעבר לגדר ההפרדה, שבה מיליוני פלסטינים ברצועת עזה היו נתונים למצור עקוב מדם וקטלני שנמשך כבר קרוב לשני עשורים.

כל מי שמכיר את השינויים המתרחשים בחברה הישראלית, לרבות אלה המופיעים על פני השטח כפי שהם משתקפים בהקבלה הגוברת ואף בתמיכה בפשיזם שמשקפים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', צריך לזכור שהם קיימים כבר עשרות שנים. אף על פי שרצינותם לעיתים זוכה לזלזל, או לזלזל על ידי אחרים.הדלת למנטליות גזענית, על-לאומית, המאמינה ש"דבר כזה לא יקרה במדינת היהודים".

זה מסביר את כישלון השב"כ, למשל, לסכל את הריגתו של יצחק רבין, והיום מסביר את "ההלם ההמוני" הנרחב של המפגינים מההתנהלות ה"קשה" מולם של המשטרה בהפגנות תל אביב, האחרון. יום רביעי.

האמת היא שרובם המכריע של המפגינים נושאים, בצורתם התרבותית והפוליטית הפנימית, את התרבות הגזענית שהשתרשה תנועת העבודה הישראלית מאז הנכבה, והתבוננה בה במשך שנים ועשרות שנים, מאז גזר הדין של מערכת המשפט בישראל. פושעי הטבח בכפר קאסם לקנס של פיסטר אחד, וטבעו את הביטוי "עניין פסול" בלתי הפיך מבחינה משפטית, ועד שחיים הרצוג, נשיא ישראל לשעבר ואביו של הנשיא הנוכחי, חנן למחבלים מתנחלים במדינה. אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת.

במובן זה, דבר לא השתנה במבנה הגזעני והמתנשא של החברה הישראלית. למפגינים ברחובות תל אביב לא אכפת מזכויות הפלסטינים בארץ שנכבשה ב-1967, וגם לא מזכויות הפלסטינים בארץ 1948. הם רגילים לחיות בעולם מקביל תחת הדוקטרינה של " כיבוש נאור". מה שהם רוצים זה להגן על "הדמוקרטיה היהודית" ולחיות בה בנוחות, ובו בזמן לשמור על הכיבוש, אם כי בצורות שונות.