נראה שנתניהו ומפלגות הקואליציה שלו, שאינם שונים בכלום מתורתם של בנט והאלוף בני גנץ בנושאי הליבה, הבינו כי הסלמה במדיניות המדינה הכובשת והנצחת ההתיישבות. ונהלי הכיבוש לא יתמודדו, במישור הערבי והבינלאומי, עם יותר מהצהרות אזהרה שלא יהיו אומרות כלום. זה מסביר את הקלות ביצירת אקלים ימני, דתי, פופוליסטי, ללא כל בקרה או הסתייגות, גם מתוך "פחד" מתדמית ישראל ו"דמוקרטיה מול העולם".
למעשה, נתניהו, כמו שאר חברי מפלגתו, למרות "חוסר שביעות רצונם" מההתבטאויות של השותפים הדתיים, בין אם מהמפלגות החרדיות ובין אם מהמפלגות "הציונות הדתית", אינם רואים בסוגיות אלו את נושאי הליבה. בסופו של דבר, העמדה הקולקטיבית של המפלגות הישראליות, למעט מפלגת "מרצ" שנעלמה בבחירות האחרונות, מתעקשת על עליונות יהודית בהקשר של מדיניות פנימית כלפי הפלסטינים בפנים, כמו הסכמה בנושא. הישרדותן של ההתנחלויות, ולא פירוקן או הריסתן, תוך הסכמה ברורה לדחות כל פתרון המבוסס על סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית.
מה שיותר גרוע הוא שנתניהו, שהתעלם בקווים הרחבים של ממשלתו מכל אינדיקציה להסדר, תהא אשר תהא, עם הפלסטינים (בעוד שממשלת בנט-לביד קבעה את העיקרון של אי-יציאה לדרך מו"מ או מדינית עם הרשות הפלסטינית. פלסטינים), מצפה להמשך מדיניותו של חיסול העניין הפלסטיני מהמקום בו הפסיקה לאחר ההכרזה על תוכניתו של דונלד טראמפ (עסקת המאה).נתניהו מתנהג כאילו הפלסטינים אינם קיימים, על ידי צמצום הסכסוך כולו לסכסוך ערבי-ישראלי בלבד, הניתן לפתרון באמצעות הסכמי שלום דו-צדדיים פרטניים עם כל אחת ממדינות ערב בנפרד, תוך שימוש באין-אונות הערבית ובהיעדרו של הערבי. רצון לנקוט צעד אחד אפקטיבי נגד ממשלתו הפאשיסטית הדתית, אפילו ברמת החזרת שגרירי מדינות המפוייסות עם ישראל או הורדת דרגת יחסיה עם ישראל.
נור ניוז