חזונו של הנשיא אבו מאזן, הדבק בנתיב ההתנחלות הרחק מהאופציה של מאבק מזוין, בא לידי ביטוי באוריינטציות של תנועת הפתח מאז כניסתו לנשיאות התנועה לאחר מותו של המנהיג המנוח יאסר ערפאת. החוגים הציוניים, האזוריים והבינלאומיים ראו בכך הצלחה ביכולתו של אבו מאזן לכפות את מדיניות הביטחון שלו ללא התנגדות משפיעה של ראשי תנועת הפתח, באופן שהעניק לו לגיטימציה חיצונית ועמדה ארגונית שרוב מנהיגי הפתח אינם מחזיקים בה. להתחרות, למעט המנהיג שהודח מהתנועה, מוחמד דחלאן, בשל התנגדותו למה שתיאר כבעל העריצות והייחודיות של הנשיא.
הצלחתו של מר עבאס בשליטה בתנועת הפתח ובשליטה בדרכה הפוליטית, מאז 2005, נובעת משני גורמים עיקריים. הראשון הוא רצונו של פתח לשמר את השלטון ולמנוע את קריסתו לאחר מבצע חומת מגן ומותו של ערפאת, ולתת למנהיגו, אבו מאזן, הזדמנות להתמודד עם "ישראל" והקהילה הבינלאומית על פי הרשעותיו. וחזון שהוא אימץ, והוא היה חולק על כך עם ערפאת, שהיא לא לפנות לאופציה הצבאית להתעמת עם האויב ולא לרמוז עליה, שכן היא מזיקה לעניין הפלסטיני, ושימוש בכלי הדיפלומטי בלבד. כאמצעי היחיד להשגת רמת המינימום של זכויות פלסטינים. הגורם הנוסף הוא הלגיטימציה המשפטית והארגונית שרכש הנשיא אבו מאזן לאחר בחירתו לנשיאות הרשות ב-2005, ולפני כן בחר בנשיאות פתח הארגון לשחרור פלסטין. באופן שאיפשר להנהגת התנועה להשתמש בעמדת הנשיאות במאמץ להחליש את יריבתה הפוליטית, חמאס, במיוחד לאחר ניצחונו של האחרון בבחירות לכנסת בשנת 2006, וקבלת שלטון רצועת עזה לבדה ב-2007.
לפני כשנתיים היו בגדה המערבית הכבושה התפתחויות שונות, שהובילו לירידה בדומיננטיות של הנשיא אבו מאזן והנוכחים הנאמנים לו, שאנו מכנים באופן ציורי "המגמה הרציונלית" על תנועת הפת"ח. ירידה הדרגתית, אשר ניתן להסיק באמצעות מספר נקודות, ובעיקר:
- הנשיא אבו מאזן נכנס לשלב הזקנה, בהגיעו לגיל 87, והוא סובל ממחלות שונות, והוא יכול לממש את תפקידו רק על ידי נטילת תרופות ותרופות שונות, מה שהוביל לירידה ביכולת המעקב שלו. על ענייני הארגון והרשות, והותירו לו מרווח גדול יותר לקטבים בתוך תנועת הפתח הם נודעו כצוות הנשיאות.
- התגברות היריבות הפנימית בפתח על ירושה של אבו מאזן, לאור היעדר מנגנונים המסדירים את תהליך מעבר ההנהגה של שלוש הנשיאות (פתח, אש"ף והרשות). במותו של יאסר ערפאת, אשר בראשות חבר הוועד המרכזי של תנועת הפתח, תאופיק אל-טיראווי, בנוסף להדלפת שמע של חוסיין אל-שייח, חבר מרכז הפתח ואחד המועמדים לרשת את אבו מאזן.
- רוב סקרי דעת הקהל הראו ירידה משמעותית בתמיכה בנשיא אבו מאזן, ורוב של למעלה מ-70% קראו לו להגיש את התפטרותו, בעוד שמנהיג הפתח מרואן ברגותי, אסיר בבתי הכלא של הכיבוש, נהנה מפופולריות רבה. נהנו מתמיכת רוב ברור מהנשאלים, בעוד שראשי הפתח לא נהנו. התחרות על הנהגת הפתח היא רק בפרופורציות נמוכות, וזו אינדיקציה לאוריינטציות של פתחי אל-קאעידה המבקשים לשבור את "זרם רציונלי" בראשות עבאס, בעד הזרם המהפכני שהם רואים בדמותו של ברגותי.
- אמון הפתח אל-קאעידה בהנהגתו וביכולתו להתגבר על אתגרי התנועה הפנימית התערער בעקבות החלטת הנשיא עבאס לבטל את קיום הבחירות לחקיקה במאי 2021, אשר משקיפים שונים ייחסו לסיבות פנימיות בפתח - הכישלון להניא את מרואן ברגותי מהרכבת רשימה נפרדת, והכרזה על רשימה. עוקב אחר מוחמד דחלאן - בנוסף לחשש מניצחון חמאס.
- התנהגות הרשות הפלסטינית בראשות תנועת הפתח, בעיקר הפגיעה בחירויות, והריגת היריב הפוליטי ניזאר בנאט, כרסמו במעמד הנהגת הרשות והתנועה.
- בסיסי הפתח והקדרים האמצעיים שלהם חשו מעין השפלה לאומית, בשל המשך התיאום של רשות הביטחון עם הכיבוש, ללא כל מחיר פוליטי, שהפך אותו לדעתם לנטל ולא למנוף להשגת זכויות לאומיות, ו. תנועת הפת"ח איבדה חלק חשוב מהקרדיט העממי שלה, אשר הפכה את אובדנה הגדול בבחירות למועצת הסטודנטים באוניברסיטת בירצייט לפני כ-7 חודשים, שבהן זכה חמאס, שפופולריותו התחזקה לאחר קרב "חרב ירושלים". וההתנגדות בעזה התגלמה כמגן על קדושות.
קרב ה"סייף אל-קודס" הותיר השפעה עמוקה בתוך תנועת הפת"ח, ועורר מחלוקת רחבה בקרב חבריה. הנוסטלגיה למאבקה ומאבקה בעבר החלה להדהד בחוגי הפתח, במיוחד לאחר כישלון ההימור על קו פוליטי בראשות הנשיא אבו מאזן ו"הזרם הרציונלי" שלו. למרות יישום האג'נדה שלהם, שהוביל לייבוש סביבת ההתנגדות בגדה המערבית הכבושה, ולפלישה חסרת תקדים של ציונות, ייהוד והתנחלויות בפלסטיני. אנשים, אדמתם וקדושותיהם.
הדרכים שתכננה הנהגת תנועת הפתח לאחר חתימת הסכם "אוסלו" ב-1993 נעו בין שתי גישות, מתוך חתירה למטרה אחת, שהיא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, והכרה ב" הלגיטימציה של ישראל" על פני שאר פלסטין הכבושה. באשר לשתי הגישות, הראשונה הובלה על ידי הנשיא המנוח יאסר ערפאת על ידי ערבוב פעולה פוליטית עם התנגדות עממית וצבאית, וגישה זו נמשכה עד מותו של ערפאת ב-2004, בעוד גישה אחרת הובלה על ידי מר מחמוד עבאס, שאימץ את האופציה של פעולה פוליטית בלבד.
ובעוד עבאס הצליח להשיג את תמיכת רוב הפת"ח לגישתו מאז כניסתו לנשיאות התנועה והשלטון לאחר מותו של ערפאת, החלו להופיע לפני כשנתיים סימנים לחוסר שקט פנימי בפתח, לא רק כלפי הגישה והגישה והשלטון. הדרך, אך גם לעבר המטרה והמטרה (פתרון שתי המדינות), אשר בוטלה במדיניותו של אויב ההתנחלות והייהוד בגדה המערבית הכבושה ובירושלים.
למרות ש"הזרם הרציונלי" של הפת"ח עדיין שולט במוסדות הפת"ח ובכוחו, וישאף בכל הכלים, השפעתו ויחסיו לשמר את הדרכים והמדיניות הקיימות, הדורות העולים בתנועת הפתח ומגזר חשוב של הקדרים והמנהיגים הביניים. מבקשים להתוות נתיבי מאבק המבוססים על העקרונות והיסודות החדשים, שהבולט שבהם הוא השבת גישת המאבק המזוין להתעמת עם האויב ולהגן על הארץ והקדושות, ושיתוף פעולה, תיאום ושותפות עם כל הכוחות הלאומיים תנועות התנגדות באופן שהביא לגיבושים צבאיים בשכם ובג'נין, שכללו לוחמי פתח, חמאס, ג'יהאד וכוחות נוספים.
לשורותיה הצטרפו גם גורמי פת"ח משירותי הביטחון שביצעו פעולות קומנדו מוצלחות, וחלקם נהרגו. למרות שפת"ח לא אימץ רשמית את גורמי הקומנדו שלו, הוא מתגאה בהם כיום בכל הזדמנויותיו, ובאמצעות כלי התקשורת שלו. , שיניע יותר מהמרכיבים שלו לעסוק בפעולה עמידה בנתיב. אלא שדרך זו והזרם המהפכני שהיא מובילה יעמדו מול כלים של פיתוי, בלימה ואף הפחדה, מ"הזרם הרציונלי" השולט בכסף, בכוח ובהשפעה, ויתמודדו גם עם חיסול וטרור ציוני.
סביר להניח שנתיבי תנועת הפת"ח והאוריינטציות לא יהיו עדים לשינוי דרמטי, לאור הישארותו של מר אבו מאזן בראש התנועה ובשלטון, וניסיונותיו של "הזרם הרציונלי" המשפיע במדינה. תנועת פת"ח תצליח להכיל בתוכה מספר מרכיבים מהפכניים, אך את הזרם המהפכני הרחב בתוך התנועה החלה לגבש וליצור לעצמה סמלים, מנהיגים וסיסמאות. היא תתחזק בהדרגה, במיוחד תחת שלטונו של הציוני הפשיסטי. נכון. היא תתבטא בחוזקה בתקופה הפוסט-פלסטינית, אבו מאזן, ותתווה דרכים מהפכניות ולוחמניות בהרמוניה עם כוחות ההתנגדות ברצועת עזה ובאזור, מול השלטון הפשיסטי של האויב. לא. במטרה להפיל אותה, אך במטרה לסיים את כיבושה באדמות פלסטיניות.
נור ניוז