אם לבנקים אין חשש מהפיקוח, אולי איום בחקיקה ירתיע אותם

לבנקים יש 2 הרגלים. הראשון, יום לאחר שהריבית עולה הם ממהרים לעדכן את שיעורי הריבית על ההלוואות ומשיכות היתר של הלקוחות שלהם. השני, הם לא ממהרים לעשות את אותו הדבר בדיוק בריבית שהם מציעים ללקוחות על הפיקדונות. בנק ישראל מצא שרק 60% מעליית הריבית גולגלו לפיקדונות הציבור, יותר מארה"ב ומאוסטרליה, פחות מאנגליה.
בעסקים, לעומת זאת, התמונה שונה לחלוטין. כשמולם עומדים שחקנים מתוחכמים וכשהשוק תחרותי הרבה יותר, כמעט כל עליית הריבית משורשרת לפיקדונות. למה הבנקים נוהגים כך מול משקי הבית? התשובה הקצרה כמו תמיד, כי הם יכולים. התשובה הארוכה יותר נוגעת לתחרותיות נמוכה על משקי הבית ובפערי הידע בין הבנק לבין משקי הבית.

אפשר היה לחשוב בטעות שהבנקים במצב לא טוב, שאולי ענני המיתון כבר מסתירים להם את הררי הרווחים, אבל הדו"חות הכספיים שלהם מספרים סיפור הפוך לחלוטין. דו"ח של בנק ישראל שפורסם לפני כשבועיים ובחן את הרווחיות של הבנקים במחצית הראשונה של השנה מצא שהם במצב פנטסטי. בגרף אחד שבוחן את התשואה להון במערכת הבנקאית מאז שנת 1995 (הנתון החשוב ביותר בבחינת רווחיות במערכת הבנקאית) בולטת שנת 2022 עם תשואה להון של 15.8% במערכת הבנקאית. רק ב־2006 הצליחו הבנקים לעבור את המספר הזה, כך שבנטרול השנה הזו - 2022 תהיה השנה שבה הבנקים יציגו את שיעור התשואה להון הגבוה ביותר שהשיגו ב־28 השנים האחרונות. ברבעון השלישי רק חלק מהבנקים פרסמו את תוצאותיהם אבל אלו מספרים את אותו הסיפור ואולי אפילו טוב יותר: הפועלים עם תשואה של 15.9%, דיסקונט עם 15% והבינלאומי עם 18.5%.

הרווחיות הזו מושגת באמצעות גלגול מלא של הריבית במשק על ההלוואות וגלגול חלקי שלה על הפיקדונות כאמור, אבל השנה התווסף לטכניקה הזו בונוס. המדד. מכיוון שלבנקים יש עודף של נכסים הצמודים למדד על ההתחייבויות הצמודות למדד, כל אחוז אחד של מדד מסדר לבנקים רווח של כמיליארד שקל בשנה. כשהאינפלציה כבר מגיעה ל־4%-3% בשנה, מדובר על 4-3 מיליארד שקל שמחליקים להם לשורה התחתונה בלי מאמץ מיוחד. אף שחלק מהבנקים מהדהדים סלוגנים של "הלקוח במרכז" על הטיותיהם השונות, בפועל הרווח הוא במרכז.

בנקים רווחיים ויציבים זו משימה משקית, ובכל המשברים האחרונים המערכת הבנקאית הישראלית הוכיחה שהיא עמידה, בניגוד לקבוצות ההשוואה שלה באירופה ובארה"ב. זה לא אומר שבשנה שבה שיעורי הרווחיות שלה מטפסים לשמים היא לא צריכה לגלגל חלק גדול מהטוב הזה לציבור ועדיין להישאר בגבולות שכל משקיע שרוכש את מניות הבנקים בבורסה היה שמח איתן. בדיוק בשביל זה קיים הפיקוח על הבנקים. גם שם כבר הבינו שנדרשת אקטיביות שתעורר את הבנקים לעשות יותר. אז הכריחו אותם לפרסם אחת לחודש את הריבית על הפיקדונות כדי לעודד את התחרות. וגם הסבירו להם ממש יפה שיש "ציפייה פיקוחית" להעביר יותר מהעלאות הריבית אל הציבור. בשיחות של הפיקוח עם הדירקטוריונים לקראת סוף השנה יסבירו להם שוב. בינתיים לא נראה שהם מתרגשים מכך יותר מדי. יכול להיות שהגיעה הזמן לייצר אצל הבנקים "ציפייה חקיקתית".
נשק יום הדין הוא החקיקה. הבנקאים מכירים את הנשק הזה היטב מחוק הגבלת השכר שסיים שנים רבות של חגיגת שכר בקרב מנהלי הבנקים. לאחר שנים שבהן נהגו הבנקאים לארגן לעצמם חבילות שכר מפנקות אף שבפועל נצמדו בעיקר לביצועי השוק ולא הראו כישורי ניהולי מיוחדים ובמקביל המשיכו ליהנות ממרווחי מימון גבוהים וגביית עמלות מיותרות, הגיעו חברי הכנסת וסיימו את המסיבה. השכר הוגבל ל־3.5 מיליון שקל ואזהרות המסע שהצטרפו לתהליך התבדו: חנן פרידמן, אורי לוין ודב קוטלר לא פחות טובים ומוכשרים מגליה מאור, ציון קינן ולילך אשר טופילסקי. אפילו הסתבר שהבנקאים מוכנים לספוג ביקורת ציבורית על כך שאינם מגלגלים חלק ניכר מהריבית במשק אל הפיקדונות גם כשהם לא מרוויחים מכך אישית.

כשהתחרות לא באמת עובדת (בשנה האחרונה הוגשו רק 75 אלף בקשות למעבר בין בנקים, שהם 1% בלבד מסך בעלי החשבונות. ורק 50 אלף מתוכם אכן עברו בפועל), כשהפיקוח לא מצליח לרסן את הרצון של הבנקאים להרוויח עוד, וכשהציבור נדפק - אפשר לשלוף שוב את שוט החקיקה. לפעמים אפילו די באיום בו כדי להניע את הבנקאים לפעולה.
כך, למשל, חוק שיחייב את הבנקים לגלגל אחוז מינימלי מסוים משיעור העלאות הריבית אל הציבור או איום בחקיקתו עשויים לעשות את העבודה. זה יהיה כלי קיצוני, שעלול אפילו להיות מסוכן. המשמעות שלו היא התערבות בניהול מחיר הכסף בבנקים, לב הפעילות הבנקאית. אבל אפשר גם להגביל את הכוח הזה באמצעות שמירה על יציבות הבנקים ולהכיל אותו רק במקרה שבו התשואה על ההון של הבנקים משייטת באזור הבטוח של מעל ל־10%. סוג של מנגנון חלוקת רווחים. במקום המנגנון המוכר של חלוקת רווחים עם ציבור בעלי המניות, ייווצר מנגנון חלוקת רווחים עם ציבור בעלי הפיקדונות. יישום הלכה למעשה של גישת מחזיקי העניין כזו שרואה לנגד עיניה את האינטרסים של כלל מחזיקי העניין של הבנקים ולא רק את בעלי המניות.

לכאורה, התחרות אמורה לייצר את המנגנון הזה באופן טבעי. הלקוחות אמורים לנוע לעבר הבנקים שמציעים ריביות אטרקטיביות יותר על הפיקדונות שלהם. בפועל, המעברים בין הבנקים, עם כל הרפורמות שנעשו, היא שולית. בטח לא כזו שמעידה על התעוררות צרכנית. פערי הידע בין הבנקים לבין משקי הבית אדירים והאחרונים לא מודעים־רוצים־יכולים לנוע בין הבנקים. היכן שלא מתקיימת תחרות דה פקטו, זה לא מגונה לשקול התערבות מדורגת.