בבוקר שאחרי נאומו הראשון של יאיר לפיד בעצרת הכללית של האו"ם לא קמה "חמאסטן בלב הארץ", כפי שטען בנימין נתניהו, או "מדינת טרור בגדה המערבית", לפי טענתו של גדעון סער, והישראלים לא חזרו ל"ימי אוסלו הארורים", שמפחידים את יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ'. קריאת התמיכה של לפיד בפתרון שתי המדינות גם לא צפויה כנראה להוביל למשא ומתן מדיני לקראת הסדר קבע, אפילו לא פגישה עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.
לפיד לא עשה שום דבר שנתניהו לא עשה קודם; עד לפני כמה שנים, הוא היה זה שניצב באו"ם והביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. נתניהו דיבר באנגלית כדי לרכך את הקהילה הבינלאומית, אבל בעברית, לקהל הביתי, המשיך להתחייב שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית. אצל לפיד, המסר באנגלית הודלף בעברית מראש - וכוון מראש הישר ללבבות הבייס.
אומנם, לפיד ניסה לבדל את עצמו מקודמו בתפקיד, אבל בדיוק כמוהו, הוא ניצל את הבמה הבינלאומית שנזדמנה לו לצרכים פוליטיים פנימיים. הסוגיות האסטרטגיות החשובות נותרו בעינן, והמסרים לא היו מאוד שונים מאלה של נתניהו, עם הבדלי הגשה וסגנון, כמובן, גם לפיד יודע לתת שואו. במקום מצגות ואמצעי עזר פירוטכניים, הוא בחר לרגש את היושבים באולם והצופים בבית עם סיפורים אישיים ומשפחתיים.
ברמה הפוליטית, הגימיק הכי מעניין בנאום של לפיד היה בכלל הפרומו; התדרוך המוקדם שנתן לעיתונאי פמליית רה"מ בניו יורק 24 שעות לפני שעלה לדוכן, בו הכריז מראש על כוונתו להחזיר את צמד המילים "שתי מדינות" לסדר היום. כל המערכת קפצה מיד עם מחולל התגובות הצפויות: בימין נזעקו, בשמאל צהלו, אפילו רה"מ החליפי נפתלי בנט התעצבן ויצא נגד שותפו. כולם ניגנו לפי החליל שלו ושיחקו את התפקיד שהוא ייעד להם על המגרש. הקדימון יצר רעש, עניין וסקרנות לקראת שידור הנאום, שבשיטת נתניהו תוזמן כמעט במדויק לצפיית השיא בפתח המהדורות. והוא גילה שלא מדובר בעוד כמה מילים בנאום, אלא במהלך מחושב ואסטרטגי.
הביקור בעצרת הכללית של האו"ם הוא שיא תצוגת התכלית של לפיד כראש ממשלה עד כה, והוא נערך אליו במשך שבועות. בזמן שבלשכת רה"מ עמלו על תיאום הפגישות המדיניות עם המלך עבדאללה ונשיא טורקיה ארדואן, בקמפיין יש עתיד בחנו ובדקו בסקרי עומק את המסרים שנכון להשמיע בנאום שיעבדו גם בציבור. לפיד הכריז כי "רוב גדול של הישראלים תומכים בחזון פתרון שתי המדינות". הנתונים בסקרי עומק ומחקרים שעוקבים ברציפות אחר העמדות בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני, כמו "מדד השלום" של אוניברסיטת תל אביב או "יוזמת ז'נבה", מחזקים את הטענה של לפיד, לפחות לגבי הושטת היד לשלום, ובערך 50% מהישראלים תומכים לכל הפחות במשא ומתן עם הפלסטינים, רובם מצביעי הגוש של לפיד. ואליהם הנאום כוון.
ההחלטה להחיות את הסוגיה הפלסטינית, שנזנחה ונשכחה בפלונטר של כן ביבי/ לא ביבי, מסמנת שבירה של לפיד שמאלה, אל בוחרי מרצ ומפלגת העבודה, ועלולה לסכן את שתי המפלגות באזור האחוז החסימה לקראת הבחירות הקרובות. אבל לא פחות מכך, היא מכוונת לבטן הרכה של השותף/ יריב מכיוון מרכז - גנץ והמחנה הממלכתי. גנץ, שאך לפני שבוע קרא "להושיט יד לשלום לפלסטינים", השתתק.
ערוץ 7