נור ניוז: כעת חלפו 50 שנה מאז חיסולו של האייקון הפלסטיני המהפכני, ע'סאן כנפאני, שנרצח בביירות, בפיגוע מכונית תופת אכזרי שתוזמר סוכני המוסד ב-1972. הונצח בשל סירובו לוותר על עקרונותיו לטרור הציוני, זה נטען שהיום יותר מתמיד הדוגמה שהציב כנפאני מעוררת השראה לדור צעיר של פלסטינים באופן אוניברסלי.
ע'סאן קנפאני היה מהפכן פלסטיני, שנודע לרוב בתפקידו כדובר של תנועת ההתנגדות המרקסיסטית שנקראה החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP). יחד עם המשורר הפלסטיני האיקוני מחמוד דרוויש, קנפאני נותר בין הכותבים הפלסטינים המשפיעים ביותר בספרות הערבית המודרנית. ע'סאן קנפאני היה גם כוח טרנספורמטיבי חשוב בעיתונאות במזרח התיכון. חיזק את מקומו בהיסטוריה באמצעות הכנסתו של טכניקות תקשורת ייחודיות וחדשניות, הוא נודע בתפקידו המוביל ביצירת מספר עיתונים ומגזינים אזוריים, ובראשם השבועון "אל-חדף" המשרת את ה-PFLP.
למרות שחייו הפיזיים אולי הסתיימו בגיל מוקדם של 36, יצירתו הספרותית של ע'סאן קנפאני נשתמרה, ובשל כך שהייתה נגישה ברבים לדורות הבאים, ניהלה חיים משלה מאז מותו. כנפאני, שנולד לפני הקמת הישות הציונית והיה קורבן לטיהור אתני, יחד עם משפחתו, מעכו ב-1948, הציע הסתה ייחודית למחשבה המהפכנית הפלסטינית ועדיין, עד היום, מייצג קול חזק בתחום. התנגדות לשחיתות, אימפריאליזם, קולוניאליזם ועוד. ע'סאן קנפאני הביא לעולם את המטרה הפלסטינית, לא רק חידד אותה לגבולות הגיאוגרפיים הקטנים לכאורה שלו, וקבע כי "העניין הפלסטיני אינו מטרה לפלסטינים בלבד, אלא מטרה לכל מהפכן... כגורם למנוצלים ולנוצלים. המונים מדוכאים בעידן שלנו".
לדברי עומר זחזה, משורר פלסטיני, סופר וחוקר עצמאי, "כנפאני גילם וגלם התכנסות עזה בין אקטיביזם, יצירתיות ואמנות ספרותית. הוא לימד את כולנו שהתנגדות היא, בשורשה, עשייה יצירתית, אפילו אינטלקטואלית, וכי על עובדי התרבות בתנועה מוטלת החובה לתעל את המאבק באמצעות מאמציהם".
שאלתי את זחזה באיזו מידה מורשתו של ע'סאן כנפאני השפיעה על השקפתו ונקודות המבט שלו על המאבק הפלסטיני באמצעות התקשורת כיום, כמי שנולד לאחר מותו של כנפאני. הוא השיב, "ע'סאן קנפאני עיצב מאוד את השקפתי ופרספקטיבה שלי על המאבק באמצעות תקשורת, עיתונות, ספרות ותרבות באופן רחב יותר. קנפאני הראה לעולם שמילים יכולות להיות כלי הנשק האולטימטיבי של ההמונים המתנגדים לאימפריאליזם, קולוניאליזם ומתנחלים-קולוניאליזם על ידי השראה לכולנו לאתגר את ההיגיון והטבעים המדכאים של מערכות דומיננטיות ועל ידי מתן תקווה לאנשים שאפילו המדינות המדכאות האדירות ביותר לכאורה יכולות ליפול. , חייב ליפול, כאשר מאותגר ההתנגדות הצדקנית של עם המתחרה על שחרור מוחלט. מה שקנפאני עשה היה למזג את פעולת הכתיבה בתוך רובריקה הרחבה יותר של התנגדות אנטי-קולוניאלית. הוא הראה לכולנו שספרות ועיתונות יכולים להיות מהעם, של, ובסופו של דבר, *עבור* העם, ולא מהאליטה".
עומר זהזה מאמין כי "באופן פרדוקסלי... מדיניות ההתנקשות של ישראל הוכיחה עד כמה המדינה הישראלית הקולוניאלית היא באמת חלשה, שברירית ובסופו של דבר חסרת ערך. הם חשבו שהם יכולים להשתיק את כנפאני על ידי התנקשות בו, כי כמדינה גזענית, מתנחלת-קולוניאלית, השפה היחידה שישראל מבינה או פועלת דרכה היא אלימות". הוא אומר שבאמצעות ההתנקשות בכנפאני, ב-8 ביולי 1972, "ישראל" הוכיחה כי "אין לה אפילו שמץ של שוויון, אהבה, צדק או שוויון בתוך החוקה הסמלית מאוד שלה - שום דבר מלבד גזענות חסרת רחמים והיררכיות קולוניאליות של האנושות. ." הוא גם המשיך ואמר כי "ההתנקשות בכנפאני הפכה אותו לקדוש מעונה, ואף יותר מכך: היא הראתה שדי בדברי העם הפלסטיני כדי לעורר ולעורר התנגדות עד לשחרור. עצם העובדה שהמדינה הציונית הרגישה שאין לה ברירה אלא לחסל ענק פלסטיני אינטלקטואלי כל כך חזק מוכיחה עד כמה מדינת ישראל פושטת רגל וחלשה מבחינה מוסרית ותמיד הייתה".
שאלתי גם את עומר זחזה אם נוכל לערוך הקבלה כלשהי בין חיסולו של ע'סאן כנפאני למדיניות "תל אביב" ב-2022, של פגיעה בעיתונאים פלסטינים, ובמיוחד לשאול על ההתנקשות בעיתונאית הוותיקה באל-ג'זירה, שירין אבו עקל'ה. הוא הגיב עם הדברים הבאים:
"בְּהֶחלֵט. המקרה של שירין אבו עקל'ה זכה לבולטות בינלאומית - וזה דבר טוב. אבל למעשה, המדינה הציונית מוציאה להורג עיתונאים ועובדי תקשורת פלסטינים ללא עונש. מאז שנת 2000, מדינת ישראל שחטה כמעט 50 עיתונאים פלסטינים. זו בשום אופן לא תופעה חדשה. זה בעצם הגיוני לגמרי, בצורה חולנית וצינית: עיתונאים וסופרים, אלה המעידים על האלימות של הישות הציונית ומראים אותה לעולם, עוזרים לפלסטינים אחרים לא רק להבין את זה אלא גם למצוא את האומץ והמורל. , ולהחליט להמשיך ולהתנגד ולדבר נגד הדיכוי הבלתי צודק שלהם. הם האויבים הטבעיים של מדינת ישראל, בדיוק משום שככל שרצח העם המתמשך של ישראל בעם הפלסטיני נבדק, נחקר ומערער יותר, כך גדלה המכה לחיסרון העונש של המדינה הציונית. כמובן, החסינות הזו עדיין מושרשת היטב, הודות ל'יחסים המיוחדים' של ישראל עם ארצות הברית, עוד מושבת מתנחלים צבאית של עליונות לבנה, אבל לאורך השנים, המאמצים הבלתי פוסקים של הפלסטינים בכל זאת הצליחו להכות מכות חשובות הדימוי הכוזב של המדינה הציונית כהצלחה כביכול של אנטי גזענות. אנשים הופכים מודעים יותר ויותר לעד כמה יחסי ציבור ישראלים מעוותים באמת בהסוואת מתנחלים-קולוניאליזם גזעני ואפרטהייד כתנועת 'שחרור'. כעת מתברר יותר ויותר שישראל אינה אלא מדינת אפרטהייד-קולוניאלית של מתנחלים, הרוצחת ללא עונש ומבצעת נשק של האשמות של 'טרור' ו'אנטישמיות' כדי להסתיר את פשעיה, וסופרים ועיתונאים פלסטינים מילאו תפקיד גדול בהתגברות זו. תוֹדָעָה."
מדוע כנפאני עדיין מסוגל להגיע אל הנוער הפלסטיני של ימינו באמצעות יצירותיו; שאלתי את זחזה?
"קנפאני היה תומך לא מתנצל של מהפכה ושחרור. הוא היה מישהו ללא יומרה, מישהו שחידד את כישרונו למילים לקראת שיפור ותמיכה קולקטיבית מוחלטת. בדרך זו, הוא נשאר דמות תוססת כתמיד עבור הדורות החדשים, אשר דוחים יותר ויותר את הפרדיגמה של מה שמכונה "תהליך השלום", הסכם אוסלו, הרבה יותר מהפקידים המושחתים ששומרים על המאבק למען האינטרס האישי שלהם.קנפאני נשאר תרופה סמלית לאינטרס האישי, הבגידה והניאו-ליברליזציה של המאבק הפלסטיני, מישהו שמראה לנו שעוד דוגמה, צורות אחרות, שוויוניות יותר של התמסרות, לאנשים ולמאבק, אפשריים בדחיפות."
הוא המשיך, "מה שלא ייאמן בכל היבט של עבודתו של קנפאני הוא עד כמה נראה שהכל משופע באמונות האתיות והפוליטיות שלו. אני יכול לקרוא סיפור קצר כמו 'ארץ התפוזים העצובים', סיפור מרגש של הקרבה כמו 'מכתב מעזה' או נובלה כמו 'גברים בשמש', ולמרות שהם לא בהכרח מספקים קל, ישיר תשובות, הם בכל זאת שורפים בזרם הגדול יותר של חוויה *פלסטינית* קולקטיבית, אשר כשלעצמה מחייבת כניסה גדולה יותר לתודעה והחלטה פוליטית כתוצאה מכך".
"אבל במהלך השנים, מצאתי את עצמי מתרגש במיוחד מהביקורת של כנפאני, החל ממחקרו על ההתקוממויות של 1936 ועד לביקורות הספרותיות הסאטיריות שלו שנכתבו תחת שמות בדויים כמו פאריס פאריס ועד למחקרו על הספרות הציונית", אומר זחזה. "חלק מהגאונות של כנפאני היא היכולת שלו לתת שם ולזהות חוויה פלסטינית גדולה יותר. הוא התאים לכך הבנה מתוחכמת ונוקבת של תפקידה של הספרות הן בשחרור והן בקולוניזציה. זה מה שאני מרגיש שמייחד את קנפאני מכל כך הרבה: הוא הסתכל על תפקיד האסתטיקה והרעיונות כפי שהם, היו או יכולים להיות מגויסים בתוך תנועות פוליטיות. הוא הראה לנו שהציונות התחילה כתנועה ספרותית לפני שהפכה לפוליטית, ושברגע שהיא לבשה את הצורה האחרונה, היא שאבה מאוד מגלגולה הקודם. אבל הוא גם הבין איך ספרות יכולה לעורר עם שלם - והוא יישם את הידע הזה ללא הרף, עד הסוף".
אחד המוטוים במגזין השבועון "אל-חדף", שע'סאן כנפאני היה העורך הראשי שלו, היה ש"האמת היא תמיד מהפכנית." בעידן העכשווי, יצירותיו של כנפאני עומדות כעדות לאופן שבו האמיתות הוא מתקשרים הפכו גם הם לבני אלמוות וכי מות הקדושים שלו בדרך לצדק רק עודדה אחרים להרים את הלפיד, או במקרה שלו העט, של המהפכה.
נור ניוז