תקרית אישית עם יאיר לפיד מציגה את האידיאולוגיה הפוליטית שלו

נור ניוז: בואו ניקח את זה לאט קוראים יקרים, כי ההקשר הוא בעל חשיבות עליונה. למה שקרה לנו, העם הפלסטיני, במונחים של עקירה כפויה וניתוק [מארצנו ומבני עמנו] היו השלכות פוליטיות, חברתיות וגיאוגרפיות חזקות עוד מהנכבה. מדובר באירוע אישי שהתרחש לפני למעלה משלושה עשורים כשגרתי בעיר הולדתי יפה, עיתונאי צעיר בשנות העשרים המוקדמות לחיי.

הכרנו מרחוק לפני כן, שכן שנינו היינו כוכבים עולים בתקשורת בשפה העברית באמצע שנות ה-80, דווקא בתל אביב. He was from a European Jewish family that survived the holocaust and settled in my country, Palestine, and became a right-wing Israeli writer in the right-wing Maariv daily. ואני ערבי פלסטיני שמאלני מיפה, מהמיעוט שהפך לניצולי הנכבה במערב פלסטין, במיוחד ביפה ש-150,000 התושבים שלה צומצמו ל-3,500 לאחר שנפלטו בכוח.

לא הבנתי שהוא (יאיר לפיד) הולך להשתתף בכנס. זה אפילו לא עלה בדעתי, כי לא הייתי כתב מפלגה, ונהגתי לסקר כל מה שקשור לחיים הפוליטיים. לא הבנתי מי ישב בשורה הראשונה, מול (להפתעתי הרבה) הרוצח אריאל שרון וחבריו לליכוד שהיו בשלטון. אולם באולם העמוס הזה בצפון "תל אביב" (הנבנה מעל שרידי הכפר הפלסטיני ג'מאסין שתושביו נעקרו כולם), בו נכחו מנהיג ממשלת ישראל בראשות הליכוד וכתבים מקומיים ובינלאומיים רבים, היה רק ​​מושב אחד ריק בשורה הראשונה, ליד אדם אחד עם "ראש גדול", ואז חשבתי, שיהיה לי (היתה לי רק הזדמנות להיכנס לכנס, שהיה יוצא דופן עבור עיתונאי ערבי, הודות לעקשנות שלי).

בין ה"דחף" שלי לבהות בשרון ולהביט בו מקרוב ממרחק של שני מטרים, האיש שמייצג את [האנטיתזה] למה שאני, כפלסטיני, במיוחד בעקבות הטבח בסברה ושתילה, לבין הרצון שלי לאתגר את כולם. כאלה כמוהו, (נראה) שחוויתי פרץ אדרנלין שדחף אותי להתאמץ כדי לתפוס את המושב הריק הזה. כל הנוכחים היו מרוכזים ביציע, ואף אחד מהם לא שם לב למה שעשיתי (כולם עברו בדיקה ביטחונית יסודית), מלבד "הראש הגדול" שהתיישב מימין לריק. אחד.

הוא הסתובב לעברי במהירות וראה מי אני. הוא כעס, ואפשר היה לראות את הדם זורם אל פניו בכעס; הוא לא יכול היה שלא להראות את שנאתו כלפיי. שפת הגוף שלו כלפיי הייתה של גועל ואיבה. האדם הזה היה לא אחר מאשר יאיר לפיד, שהיה אז כתב במעריב הימין הישראלי.

זה היה ב-1989, לאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטת "תל אביב" והתחלתי לעשות לי שם בעיתונות העברית. עם זאת, ביצעתי את ה"חטא" של חשיפת הצבא הישראלי ודיווח על האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה לעולם כשנהגתי לכתוב ב"הארץ". לפיד ואני היינו מאותו דור, אבל העיתון שלו היה אחד מאותם כלי תקשורת שניהלו נגדי קמפיין אחרי שחשפתי אז את פשעי הכיבוש הישראלי ברצועת עזה.

הסיפור הזה היה זה שעלה לי לראש כשראיתי בשידור חי איך לפיד הפך לראש הממשלה של ממשלת הכיבוש הישראלי במקום בנט.

מאז לפיד הקים את מפלגת "יש עתיד", והמפלגה המתהווה גדלה והחזיקה בבלוק השני בגודלו בעשור (יש הבדל בין המפלגה לגוש המייצג אותה בכנסת, לפי חוק הבחירות). עיתונאים חזרו על משפט אחד יותר מכל משפט אחר: "העולם בוחן עכשיו מי זה יאיר לפיד".

היום, אחרי שלפיד הפך עכשיו לראש ממשלה, התקשורת שואלת שוב את אותה שאלה, כאילו לא למדה עליו כלום. ובכל זאת, דברים כאלה חייבים תמיד להימשך לאורך השנה במקרה של "תמורות" כלשהן בממסד הפוליטי הציוני.

חשבתי על המשפט הזה: "העולם בוחן עכשיו מי זה יאיר לפיד" ושאלתי את עצמי מה עשו כל המומחים האלה לענייני ישראל בני לאומים שונים בארבעת העשורים האחרונים אם הם לא שמעו על לפיד ועל הארגונים שעיצבו חייו מאז נעוריו.

אמרתי לעצמי: "לפיד הוא הבן של לפיד!" אם כי זה נכון שלא אנשים רודפים אחר הוריהם הביולוגיים בדרכם הפוליטית בחיים, והדוגמאות לכך הן רבות. אבל יש צורך ללמוד יותר על הרקע הפוליטי של משפחה (המשמשת מודל לחינוך חברתי) למקרה שמישהו מהאנשים יתעמק בפוליטיקה, לשם לימוד והשוואה.

יאיר לפיד הוא ילד מפונק לשני הורים חילונים ימניים יהודים אירופיים ציוניים, שניהם, יוסף (טומי) לפיד יליד סרביה ושולמית לפיד, עמלו על חיזוק המיתוס הציוני וליטוש דעת הקהל הישראלית באמצעות כמעט פשיסטית. בדרך של הנדסת תרבות במשך עשרות שנים.

בעוד שהאם עבדה בספרות, כסופרת שדחפה קדימה את ההתנחלות היהודית-ציוניסטית לכבוש פלסטין, האב עבד ברדיו ובטלוויזיה במספר עמדות בהן היה אחראי להנחת מדיניות התרבות-מדיה של נוער יהודי. בהמשך עבר לפוליטיקה, עבד עם מפלגות ימין חילוניות כמו שינוי, ולבסוף הפך לשר בממשלת העבריין שרון.

עקבתי אחרי כתיבתו של יאיר לפיד מאז שעבדנו יחד בשטח באמצע שנות ה-8 (כעמיתים למקצוע, לא כחברים), כולל אחרי שעזבתי את פלסטין בשנות ה-90. אני יכול רק לומר (וזה יכול להתבסס רק במחקרים, בהמשך, בהינתן זמן) שיאיר לפיד הזה הוא לפיד זוטר. במיוחד, [אפשר לראות זאת] כשהכריז לפני עשור, כי ישב להסתכל על סקרי בחירות בבית עם אמו שולמית (כדי לכתוב את נאום הניצחון שלו). נאומו הגיע לכלול סיפורים על אביו, שמת ב-2008.

החינוך הפוליטי הזה, שאפשר לכנותו פסאודו-אתני וגזעני, הוא זהה שהוביל להדלפות שהוא תומך בהגדרת אל-קודס הכבושה כבירת הנצח של "ישראל", ושישב בו זמנית עם סדרתי. המתיישבים בנט.

זה אותו חינוך פוליטי שגרם לו ב-1989 לוותר על ההיבט הפוליטי של ועידת הליכוד ולדון בכעסו על כך שהוא נדהם לגלות שהפלסטיני מכרם חורי-מחול, ש"העז לשחק את התפקיד של כתב צבאי. ", נכנס לאולם והתיישב לידו, והביע את סירובו ל"אחר", בצורה גסה וגסה למדי, כי הוא רצה שרק אל-קודס אחד יהיה שלו, לבדו.

באמת, האישי הוא הפוליטי. חלקם עשויים לומר "לא, אתה צריך לחכות ותראה שהוא שונה."

אני אומר: "כאשר לפיד ישתנה, יקבל את הימין הפלסטיני והפלסטיני, ולא תחבולה ושיתוף פעולה עם סלאוטים פלסטינים, אהיה מוכן לחזור בו מדבריי".