ביידן כתב את סוף הסיפור של אמריקה

המגזין האמריקאי "Responsible Statecraft" מפרסם מאמר מאת הסופר דניאל מקארתי, בו הוא אומר כי ארבעת נשיאי ארה"ב האחרונים תרמו לבזבוז הזדמנויות לשלום, ופתחו במלחמות שבהן לא השיגו את מטרותיהם.

ההיסטוריה תזכור את ג'ו ביידן כאיש שתחת השגחתו קרס הסדר הבינלאומי הליברלי. לארצות הברית היו גלי אינפלציה בעבר, ובעוד כישלונותיו של הנשיא בבית ייזכרו, הם לא יבלטו ככישלונות מיוחדים. במדיניות החוץ, ביידן כתב סוף פרק לא רק בהיסטוריה האמריקאית אלא גם בהיסטוריה העולמית.

רחוק מלייצג את "תקווה ושינוי", הסיסמה שעל פיה נבחרו הוא וברק אובמה ב-2008, ביידן גילם את תחושת הייאוש והקיפאון במדיניות החוץ המערבית בעידן שלאחר המלחמה הקרה. ב-2008, המצביעים דרשו שינוי, והם סמכו על תוכניתו של אובמה לקיים אותו. פרויקטי שינוי המשטר של "המלחמה הגלובלית בטרור" בפיקודו של ג'ורג' וו. בוש נמכרו לציבור כ"פיקניק" והצלה לעמים זרים שקיבלו את פני חיילינו בפרחים. שבע שנים לתוך המלחמה באפגניסטן וחמש שנים לתוך המלחמה בעיראק, היה ברור שלבוש ולממשיכי דרכו אין דרך לצאת מהעימותים האלה, שלא נלחמו כדי לנצח, אלא פשוט כדי לדחות את התבוסה הבלתי נמנעת.

אלו היו "מלחמות נצח" פתוחות. גם אובמה וגם ביידן קיבלו מנדט לסיים את זה ולהתווה מסלול אחר. אבל הם לא הצליחו לעשות זאת, ובמקום זאת שמרו על המגמה ההרסנית שנקבעה בתחילת שנות ה-90.

כישלון הנשיאים שלאחר המלחמה הקרה
ג'ורג' ה.וו. בוש לא הצליח לסיים את מלחמת המפרץ ב-1991, שנמשכה תחת ביל קלינטון עם אזור אסור לטיסה וסנקציות, בעוד שוושינגטון שקלה שורה של תוכניות ניאו-שמרניות לשינוי המשטר בעיראק. הפלישה לעיראק ב-2003 הייתה הסלמה קיצונית של מלחמה שכבר קיימת. למרות הפלתו של סדאם חוסיין, המלחמה לא פסקה, והמטרות של וושינגטון של בניית מדינה, טרנספורמציה אזורית וקידום דמוקרטיה וליברליזם היו כל כך מעורפלים ולא מציאותיים שאפילו מלחמה כביכול מוצלחת יכולה להיות רק הקדמה לסכסוך נוסף. 

עיראק הייתה הדגמה ברורה לכמה רחוק הלכה מדיניות ארה"ב שולל, אבל ניתן לראות את אותה הלך רוח של הכפלה של התחייבויות לא מחושבות בצורה רחבה יותר. לדוגמה, לאחר כל סדרה של הרחבות נאט"ו, רוסיה הפכה לאיום יותר. אם מטרת ההתרחבות של נאט"ו היא להפוך את אירופה לבטוחה יותר, הניגוד בין תנאי הביטחון של 1992 לאלו של 2025 מספק המחשה ברורה, במיוחד בהשוואה להצלחה המצומצמת יותר של נאט"ו בשליטה בברית המועצות עד לפטירתה.

נשיאי ארה"ב בעידן שלאחר המלחמה הקרה ו"בועת מדיניות החוץ" בוושינגטון ניהלו סדר יום ניאו-ליברלי (וניאו-שמרני) מקיף, שכללה הרחבת היקף המוסדות הבינלאומיים, קידום אינטגרציה כלכלית גלובלית, ביקורת על תנועות לאומניות מכל הסוגים, והצבת כוחות צבא אמריקאים ועובדים סוציאליים בנקודות צרות ובכל מקום, ולקדם את שינוי המשטר בכל האמצעים הדרושים במדינות מסוימות. כל זה הצריך לא רק את המשך סוכנויות הביון והמעקב האמריקאיות במהלך המלחמה הקרה, אלא גם הכפלת מאמציהם.

כסנאטור, ביידן עקב אחר הקונצנזוס בוושינגטון, עם כמה יוצאי דופן שבדקו את יכולתו לחשוב באופן עצמאי. הוא הצביע נגד האישור למלחמת המפרץ ב-1991, למשל, אך תמך בהתלהבות בפלישה לעיראק במהלך דיונים פוליטיים ב-2002 וב-2003. ואז ב-2006 הביע את התנגדותו להגדלת מספר החיילים הנוספים בעיראק.

ההסבר הברור לתנודות הללו הוא שבידן רק שיחק את המשחק הפוליטי. הוא התמודד לראשונה לנשיאות ב-1988, והתנגדות בוש ב-1991 עשויה להיראות כמו צעד חכם לפני הצעה עתידית לבית הלבן. לעומת זאת, התנגדות לתוכניות של בוש הבן למלחמה חדשה בשנים שאחרי ה-11 בספטמבר הייתה עולה ביוקר פוליטי. עד 2006, ההיגיון הפוליטי השתנה שוב, והיה זה חכם עבור כל מתמודד פוטנציאלי על המועמדות הדמוקרטית ב-2008 למצב את עצמו כאנטי-מלחמתי יחסית, דבר שבידן ביקש לעשות.

זה היה המחזור שבו אובמה, שהתנגד למלחמת עיראק, ניצח את הילרי קלינטון קשוחה (ובידן, שניסה לפייס את דעות שתי המפלגות) כדי לזכות במועמדות הדמוקרטית. מפלגות המיינסטרים הסתכלו אז על ביידן כמועמד מאזן לסגן הנשיאות, והעניקו לאובמה חסר הניסיון והאידיאליסט לכאורה מועמד לסגן נשיאותי לטווח ארוך, מישהו שקובע את אמון האליטות של מדיניות החוץ של וושינגטון באופן שלא היה לו עולה חדש מאילינוי.

לא היה צורך לדאוג אובמה הוציא את חייליו מעיראק, אבל מבחינות רבות אחרות הוא שמר על כיוון מדיניות החוץ האמריקאית שנקבעה בתחילת שנות ה-90. המשטר נשאר במקומו, גם כשפתח את היחסים עם איראן וקובה. לפיכך, השינוי הקטן שעשה במפלגתו בא לידי ביטוי בעובדה שיורשו כמועמד הדמוקרטי לנשיאות היה אותו תומך מלחמת עיראק שהביס אותו בשנת 2008. הילרי קלינטון, לא "תקווה ושינוי", הייתה מורשתו של ברק אובמה.

תחילת הסוף של הסיפור הזה
לאחר שקלינטון הפסידה ב-2016 למועמד הרפובליקני דונלד טראמפ, למפלגה הדמוקרטית ולאליטות מדיניות החוץ של וושינגטון היה רק ​​לאן לפנות. ג'ו ביידן היה סמל של העבר הפוליטי, וזה בדיוק מה שוושינגטון רצתה: חזרה למה שנחשב נורמלי מאז שנות ה-90. גם ביידן וגם אובמה מילאו את התפקיד של מנהיגים שמקורבים קיוו שיאפשרו מספיק שינויים כדי לשמור על הסטטוס קוו. במקום זאת, ביידן, כמו גורבצ'וב, פיקח על קריסת המצב הזה.

ביידן נסוג מאפגניסטן, ואז רדף את אותו חזון אסטרטגי שנכשל שם באוקראינה. לא הייתה הגדרה ריאלית של ניצחון באפגניסטן, ולביידן לא הייתה הגדרה ריאלית של ניצחון באוקראינה. במקום להשיג מטרה נגישה, האליטה של ​​וושינגטון בשני הסכסוכים קידמה חלומות אידיאליסטים: הפיכת אפגניסטן למדינה דמוקרטית וליברלית, החזרת קרים לאוקראינה והענקת חברות בנאטו, והחלשת והפחדה של רוסיה.

ביידן גם משך את ארצות הברית למלחמה חדשה ופתוחה, והמדיניות שלו הייתה שלילית אפילו בתנאים שלה. אם מטרת התמיכה האמריקנית היא לנצח במלחמה על אוקראינה, או לפחות לספק מינוף מירבי, אז מתן סיוע מירבי מלפנים הוא הדבר ההגיוני לעשות. במקום זאת, ביידן המשיך לדפוס של הסלמה הדרגתית, נותן לאוקראינה כלי נשק חזקים יותר ויותר מקום להשתמש בהם רק כאשר היא נחלשת; נראה כאילו המטרה המיועדת של הממשל היא להאריך את המלחמה זמן רב ככל האפשר, ללא קשר לעלות החיים של אוקראינה או לסיכון שהסכסוך יהפוך לגרעיני.

בעוד ביידן האריך מלחמה אחת, פרצה מלחמה נוספת במזרח התיכון עם חמאס שביצע את התקפתו על ישראל ותגובתה העזה והרחבה של האחרונה. גם בסכסוך זה ממשל ביידן היה במלחמה עם עצמו; זה היה בו זמנית נזף בישראל וחימש אותה מבלי להפעיל שום השפעה יעילה. הפריסה של חיילים אמריקאים (חיילים כעובדים סוציאליים) לנמל עזה למטרות הומניטריות הייתה חסרת תועלת ולמרבה המזל קצרה, והסתיימה לפני שהאמריקאים במדים מתו באזור מלחמה שבו הם עשו הכל מלבד להילחם.

ביידן הוא איש זקן, וחשוב מכך, כך גם נקודת המבט שהוא מייצג. מג'ורג' הוו בוש וקלינטון, דרך ממשלי ג'ורג' בוש ואובמה ועד ג'ו ביידן, וושינגטון פעלה לפי מודוס פעולה אחד: ניסיון להנדס סדר עולמי והעדפה להאריך סכסוכים ללא הגבלת זמן במקום להודות שמטרות אידיאליות אינן ניתנות להשגה.

כאשר דונלד טראמפ ניסה להתרחק ממדיניות חוץ אידיאולוגית ליברלית לעבר מדיניות חוץ מציאותית וניהולית יותר, התקשורת והפקידים בוושינגטון עשו מאמצים יוצאי דופן כדי לעצור אותו. במהלך כהונתו הראשונה, מדיניות החוץ של טראמפ סוכלה מתוך ממשלו על ידי פקידים לא נבחרים, ואף על ידי פקידים שמונו על ידי הנשיא, שביקשו למנוע כל יציאה מנתיב "הבועות" המתואר.

אבל הבחירות בנובמבר האחרון נתנו לאמריקאים בחירה פשוטה, והעמידה את טראמפ ומדיניות החוץ שלו מול ממסד מאוחד, כשקמאלה האריס נתמכת על ידי דמוקרטים ליברליים ורפובליקאים ניאו-שמרנים כמו ליז צ'ייני. האמריקאים בחרו בטראמפ במספרים גדולים יותר מאי פעם, והוא זכה בכל מדינה מתנדנדת.

הסדר הישן נבדק ונכשל, בין אם בקלפי ובין אם ברשומה ההרסנית של ממשל ביידן. ביידן מגלם את הנשימה האחרונה של העידן הניאו-שמרני והניאו-ליברלי שהגדיר את המדיניות האמריקאית במשך עשרות שנים ואיבד את השלום לאחר המלחמה הקרה.