במשך שנים, המונח "צי מקביל" (או "צי צללים") נקשר לסטריאוטיפ מסוים: מכליות נפט המכבות את מערכות המעקב שלהן כדי לעקוף סנקציות שהוטלו על איראן, הפועלות תחת מבני בעלות מורכבים ו"דגלי נוחות", ובמקרים מסוימים – מבצעות העברות מטען מאונייה לאונייה (ship-to-ship transfers). עם זאת, תרחיש שונה מתפתח כעת סביב מצר הורמוז; פרקטיקות המזכירות את אותו "צי מקביל" צצות מחדש – לא כדי לעקוף סנקציות על איראן הפעם, אלא כדי להתמודד עם הסיכונים וההגבלות הכרוכים במעבר במצר. טקטיקות שסווגו בעבר כתגובה איראנית ללחץ הסנקציות הפכו לפעילות שגרתית עבור חלק מהסחר הימי באזור.

דיווח עדכני של ה"טלגרף" (Telegraph) בנוגע למכלית הנפט *Singapore Prosperity* ממחיש שינוי זה בהתנהלות; כלי השיט נעלם ממערכות המעקב בעודו עושה את דרכו לעבר מצר הורמוז, והופיע מחדש כעבור יומיים סמוך לפוג'יירה. פרקטיקות מסוג זה – ובמיוחד כיבוי מערכת הזיהוי האוטומטי (AIS) והיעלמות מרשתות מעקב ציבוריות – הן סימני היכר לפעילות של "צי מקביל" בענף הובלת הנפט. כעת ברור כי החשש מסיכונים חדשים במצר הניע גורמים מסוימים לאמץ בדיוק את אותן טקטיקות. להתפתחויות אלו יש משמעות נוספת כאשר בוחנים אותן לצד האסטרטגיה שעליה הכריז לפני כשבועיים מוחסן רזאי, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, ואשר כינה אותה "מצור על המצור". ב-7 בספטמבר הצהיר רזאי כי איראן תקים "אזור אסור לכניסה" (exclusion zone) מחוץ למצר הורמוז, וכי כלי שיט שייכנסו לאזור זה במטרה לעבור במצר – מבלי לתאם זאת עם איראן – יוכנסו לרשימת סנקציות. הוא אף הצביע על מקרים שבהם אוניות עברו במצר בשעות הלילה כשמכשירי השידור (הטרנספונדרים) שלהן כבויים, במטרה לחמוק מרשת הניטור האיראנית. כאן מתבהר הרעיון של "מצור על המצור"; האסטרטגיה אינה מחייבת בהכרח יירוט או תפיסה בפועל של כל כלי שיט. אם אונייה מבינה שמעבר במצר הורמוז עלול לגרור השלכות הקשורות לסנקציות עבור הבעלים שלה, המבטח או כלי השיט עצמו, התנהגותה תשתנה – גם מבלי שתעמוד בפני מעצר או הטבעה בפועל. נתיבי השיט משתנים, מכשירי ה-AIS כבויים, מועדי המעבר מותאמים, והיקף ההעברות מאונייה לאונייה גדל, בעוד חברות הספנות מחפשות נתיבים בטוחים יותר. בתרחיש זה, השאלה המהותית אינה עוד פשוט "האם מצר הורמוז פתוח או סגור?", אלא: "מהי העלות של מעבר דרך המצר?"

נתוני ספנות שפורסמו על ידי סוכנות הידיעות רויטרס מצביעים על ירידה חדה בתנועה הנצפית בנתיב ימי זה; עם זאת, לאור ההשבתה התכופה של מערכות ה-AIS (מערכת זיהוי אוטומטי), הנתונים המתועדים אינם משקפים בהכרח את המספר האמיתי של המעברים. במקביל, דוחות שוק מצביעים על שימוש גובר בנתיבים חלופיים ועל שינויים בהתנהלותן של חברות הספנות. בתוך סביבה זו המאופיינת בסיכון גבוה, חלה עלייה חדה בתעריפי ההובלה במכליות; רויטרס דיווחה כי מספר ההזמנות למכליות נפט גולמי ענקיות (VLCCs) המיועדות למסירה ב-2026 עולה על 217 כלי שיט – בשווי כולל של למעלה מ-20 מיליארד דולר – זינוק בביקוש המיוחס בחלקו לשינויים בנתיבי הובלת הנפט ולהתארכות משך ההפלגות.

משמעות הדבר היא שגם אם זרימת הנפט לא תיפסק לחלוטין, עלויות המעבר עלולות לעלות בשל גורמים כגון פרמיות ביטוח גבוהות יותר כנגד סיכוני מלחמה, מרחקי הפלגה וזמני מעבר ארוכים יותר, צריכת דלק מוגברת, והצורך המזדמן בביצוע העברות מטען בין אוניות במיקומים חלופיים. בסופו של דבר, עלויות הנובעות מחששות לביטחון ימי עשויות להתגלגל אל תעריפי הספנות, אל מחירי הנפט והגז, וכתוצאה מכך – אל מחירי הסחורות. נכון לעכשיו, הנפט הגולמי מסוג "ברנט" (Brent) נסחר במחיר של כ-102 דולר לחבית, בעוד שמחירי הגז באירופה טיפסו מכ-30 אירו לכמעט 80 אירו למגה-ואט-שעה.

בארצות הברית, לחצים אלו גלשו משוק האנרגיה אל מגזרי התחבורה והחקלאות; המחיר הממוצע של סולר הגיע לכ-6.29 דולר לגלון – נתון שרויטרס מצביעה עליו כגורם לעליית עלויות עבור מיכון חקלאי ותחבורה, וכן כגורם המגביר את הסיכון לעליית מחירי המזון. במקביל, דוחות מצביעים על כך שרמות אחסון הגז באירופה עומדות על כ-68% מהקיבולת הכוללת. הירידה באספקת גז טבעי נוזלי (LNG) מהמפרץ הערבי, במקביל להתקרבות עונת החורף, החריפה את הסיכון לעליות מחירים נוספות. במקרה של גל קור קיצוני, מחירי הגז באירופה עלולים לזנק לרמה של כ-200 אירו למגה-ואט-שעה.

כתוצאה מכך, הסיכונים הגוברים סביב מצר הורמוז חורגים מעבר לחששות גרידא בתחום הספנות הימית; עלויות גבוהות של דלק, הובלה ואנרגיה מייקרות את הייצור והשינוע של תוצרת חקלאית, ובסופו של דבר משפיעות על מחירי המזון לאורך שרשרת האספקה. לחצים אלו משמעותיים במיוחד בארצות הברית לקראת בחירות האמצע של 2026, בעוד שבאירופה, צירופם לעונת החורף מאיים להטיל נטל נוסף על משקי בית, מגזרי תעשייה וממשלות הנאבקים לרסן את עלויות האנרגיה. סוכנות הידיעות רויטרס ציינה אף היא כי מחירי האנרגיה ועלויות ההובלה העולים הם גורמים המחריפים את הלחצים האינפלציוניים והכלכליים.

מנקודת מבט זו, המצב הנוכחי במצר הורמוז מסמן שינוי ניכר; בעוד שבעבר הואשמה איראן בשימוש ב"צי צללים" כדי לעקוף סנקציות, כיום חלק ניכר מהסחר האזורי מסתמך על שיטות דומות לצורך המעבר במצר. ההבדל המהותי טמון במטרה: בעבר, היעד היה להסתיר את נתיב השינוע של נפט הכפוף לסנקציות, ואילו כיום, המטרה היא לצמצם את הסיכונים לחשיפה, תקיפה, תפיסה או הטלת מגבלות במהלך המעבר בנתיב ימי נפיץ זה.

איומים צבאיים, אזהרות ביטחוניות, סיכוני ביטוח גוברים ושיבושים כלליים בספנות הם הגורמים המרכזיים למגמה זו. ללא ספק, דפוסי ההתנהגות הנוכחיים תואמים את ההיגיון העומד בבסיס האסטרטגיה של "סיכול המצור"; הלחץ אינו נובע אך ורק מחסימת נתיב – לעתים, די בהעלאת העלות הכרוכה בשימוש בנתיב זה כדי להשיג את אותה מטרה.

מסיבה זו, אין למדוד את השפעת האסטרטגיה האיראנית אך ורק על פי מספר כלי השיט שעוכבו. אם אוניות נאלצות לנטרל מערכות מעקב, לשנות נתיבים, להיעזר בכלי שיט מתווכים או לשאת בפרמיות ביטוח ובתעריפי הובלה גבוהים יותר, הרי שחלק מהמטרה הכלכלית העומדת מאחורי לחץ נגדי זה כבר הושג בתוך שרשרת השינוע עצמה.

במשוואה זו, אף שמצר הורמוז עשוי להישאר פתוח על המפה, הוא אינו עוד המצר שהיה בעבר. "צי הצללים" – שנתפס בעבר אך ורק ככלי איראני לעקיפת סנקציות – הפך למדד לשינויים בדפוסי הסחר כתגובה לסיכונים ולמגבלות הקשורים למצר. ואכן, השלכותיו של "מצור" זה חורגות מעבר לעצירה מוחלטת של הספנות; הן כוללות עלויות, סיכונים ומורכבויות גוברים הכרוכים במעבר במצר. השפעות אלו מתפשטות ומכות בכל תחום – החל ממחירי הנפט, הגז והסולר ועד לעלויות התחבורה, החקלאות והמזון – ובכך מציבות את ארצות הברית (לקראת הבחירות) ואת אירופה (עם התקרבות העונה הקרה) תחת לחץ כלכלי וחברתי גובר.

התרחבות הפעילות של "צי מקביל" (או "צי צללים") באזור מצר הורמוז – הכוללת השבתת מערכות זיהוי אוטומטיות (AIS), שינוי נתיבי מכליות והעברת מטענים בין אוניות – הגבירה את הסיכונים והעלויות הכרוכים בשיט בנתיב מים אסטרטגי זה. מגמה זו יצרה לחץ משמעותי לעליית מחירי הנפט, הגז והמזון בכלכלות ארצות הברית ואירופה, כתוצאה מהתייקרות עלויות הביטוח, הדלק והתחבורה.