שר ההגנה האמריקאי, פיט היגס, תיאר דיווח בוושינגטון פוסט, לפיו מספר האבדות הצבאי של ארה"ב במלחמה עם איראן גבוה יותר מנתוני הפנטגון, כ"בדיה גמורה", וכינה את העיתון גרוע אף יותר מהתקשורת הממלכתית האיראנית. בערך באותו הזמן, דונלד טראמפ הודיע מהבית הלבן שהוא אוסר על שידורי CNN, MSNOW ופוליטיקו, והזהיר כי כלי תקשורת אחרים, כולל הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, עשויים להתווסף לרשימה.
יש לראות את שני האירועים הללו לא רק בהקשר של הסכסוך ארוך השנים של טראמפ עם התקשורת, אלא גם כפי שהתרחשו בעיצומה של מלחמת ארה"ב-איראן, במקביל לסדרה של דיווחי תקשורת אמריקאים על עלויות ומגבלות המלחמה - דיווחים שהיו רחוקים מאוד מהנרטיב של הבית הלבן על ניצחון מוחלט. הוושינגטון פוסט דיווח על נתוני נפגעים סותרים, בעוד CNN דיווח על ירידה חדה במספר טילי היירוט פטריוט ו-THAAD שנפרסו. הוול סטריט ג'ורנל דיווח השבוע כי עשרות טילי יירוט פטריוט ויותר מתריסר טילי יירוט THAAD שימשו כדי להתמודד עם מתקפת טילים איראנית על ירדן.
אפילו דו"ח הוושינגטון פוסט מאוגוסט על המחסור החמור בתחמושת הראה שהנושא היה יותר מסתם ויכוח תקשורתי. על פי דו"ח זה, ארצות הברית השתמשה ביותר מ-1,000 טילי יירוט מדגם פטריוט ו-THAAD וביותר מ-850 טילי טומהוק בשבועות הראשונים של המלחמה, ומחסור בתחמושת השפיע על האפשרויות הצבאיות של וושינגטון. לאחר פרסום הדו"ח, טראמפ תקף את חושפי השחיתויות ואיים לתבוע אותם.
בנסיבות כאלה, תגובתו של טראמפ עוקבת אחר דפוס ברור: אם החדשות אינן תואמות את הנרטיב המועדף על הבית הלבן, במקום לבחון את מהות הנתונים, אמינות התקשורת והעיתונאים מכוונת. "חדשות מזויפות", "שקרים" והאשמות בבגידה הן חלק מאוצר המילים המשמש בעימות זה. כאן, הסכסוך הצבאי שזור במלחמת נרטיבים. נפגעים אנושיים, השימוש בטילי הגנה, עלות המלחמה והיכולת לקיים מבצעים אינם רק מידע צבאי; הם משפיעים ישירות על תפיסת דעת הקהל האמריקאית את תוצאות המלחמה.
כמובן, טראמפ לא החל את הגישה הזו עם מלחמת איראן. במשך שנים הוא העדיף לתקשר ישירות עם הציבור, תוך עקיפת אמצעי תקשורת מתווכים. כאשר טוויטר השעתה לצמיתות את חשבונו בינואר 2021, הוא איבד את אחד מאמצעי התקשורת החשובים ביותר בין נשיא ארה"ב לעשרות מיליוני עוקבים. טוויטר עצמה הצהירה כי הסיבה להחלטה זו הייתה הסיכון להסתה לאלימות נוספת.
תגובתו של טראמפ הייתה לעבור יותר לכיוון מדיה אישית, נתיב שהתגבש מאוחר יותר עם פלטפורמת TruthSocial. משמעותה של חוויה זו בהקשר של מלחמת איראן טמונה בעובדה שטראמפ אינו רואה בתקשורת, באופן עקרוני, רק אמצעי להפצת חדשות; הוא רואה בה חלק בלתי נפרד מהכוח הפוליטי וזירה להפעלתו. יש להעביר את המסר ישירות לציבור, לחזור עליו ולהפיץ אותו באופן נרחב ככל האפשר מבלי לעבור דרך כלי תקשורת עצמאיים.
אבל מודל זה עצמו התמודד עם בעיה חמורה במלחמת איראן-עיראק: התקשורת כבר לא הייתה מוגבלת ל-CNN ול-Washington Post. טאקר קרלסון הוא דוגמה מובהקת לשינוי זה. בעבר היה בן ברית קרוב של טראמפ ואחד הקולות השמרנים הבולטים ביותר באמריקה, אך הוא הפך למבקר של מדיניות המלחמה של טראמפ לאחר פרוץ מלחמת איראן-עיראק. טראמפ הגיב בכך שכינה את קרלסון "טיפש" ו"שוטה". חילוקי הדעות סביב מלחמת איראן-עיראק אף הובילו לפילוג בתוך תנועת "לעשות את אמריקה גדולה שוב".
זה משמעותי משום שזה מדגים שהבעיה של הבית הלבן אינה מוגבלת לתקשורת המתנגדת. בעידן המדיה החברתית, כל מי שיש לו קהל יכול להפוך לכלי תקשורת. אי אפשר פשוט לגרש את CNN מהבית הלבן ולהניח שהנרטיב שלה נגמר, כשם שאי אפשר לגרש מנחה פודקאסט כמו קרלסון רק בגלל שהוא מתויג.
סגנון התקשורת של טראמפ מציג מאפיינים של דפוס תעמולה חד צדדי המכונה בספרות התעמולה הפוליטית "היגיון גבלס": פישוט המסר, חזרה מתמדת על הרעיון, יצירת דיכוטומיה של "הנרטיב שלנו/השקר שלהם", והכפשת כל מקור המתנגד לנרטיב הרשמי.
דפוס זה דומה למה שמכונה "כדור הקסם" או "השערה" בתורת התקשורת הקלאסית; הרעיון שמסר רב עוצמה משוגר ישירות ממרכז הכוח לציבור, והציבור מקבל אותו.
בשנים האחרונות, טראמפ הסתמך בדיוק על היגיון זה, אם כי בצורה של מדיה חדשה: טוויטר, ומאוחר יותר Truth Social לאחר שחשבונו הושעה, הפכו לערוצים שאפשרו לו לעקוף את המדיה המסורתית ולהעביר את המסר שלו ישירות למיליוני צופים. דפוס זה הפך בולט עוד יותר במהלך מלחמת איראן-עיראק; הוא הכריז על ניצחון, הדגיש שוב ושוב את העליונות האמריקאית, ותיאר דיווחים שליליים כ"פייק ניוז", בניסיון לבסס נרטיב אחד לפני שיוכלו לצוץ נרטיבים מתחרים.
עם זאת, הבעיה טמונה בעובדה שהסיקור התקשורתי של מלחמת איראן-עיראק אינו עוד חד-כיווני. דיווח הוושינגטון פוסט על הפער בין מספר ההרוגים הרשמי של חיילים אמריקאים לבין הנתונים שצוטטו על ידי מקורות העיתון, דיווח CNN על צמצום מלאי מערכות ההגנה מפני טילים, ודיווח הוול סטריט ג'ורנל על השימוש הנרחב בטילי יירוט במתקפת הטילים האיראנית על ירדן, כולם חושפים חלקים מאותה תמונה שהנרטיב הרשמי של וושינגטון מנסה לשלוט בה. אפילו כאשר גורמים אמריקאים מתייגים דיווחים אלה כ"שקרים" או "חדשות כזב", התגובה לדיווחים אלה עצמה הופכת לחלק ממלחמת הנרטיבים.
בהקשר זה, הדוגמה של עזה רלוונטית במיוחד. כאשר עיתונאים זרים אסורים מלהיכנס לעזה במהלך המלחמה, עיתונאים מקומיים, עיתונאים אזרחים, טלפונים ניידים ורשתות חברתיות יצרו ערוצים חלופיים כדי להעביר את תדמיתו ונרטיב המשטר הישראלי לאוכלוסייה חסרת ההגנה של עזה. ניתן לכנות ערוצים אלה "מנהרות התקשורת של עזה" - מנהרות שלא נעלמו למרות שליטתו הפיזית המחמירה של המשטר הישראלי על האזור ומגבלותיו על גישת התקשורת. נרטיב הפשעים שבוצעו נגד העם הפלסטיני עבר דרכים שונות, חורג מעבר למונופול הנרטיב הרשמי ומגייס את העולם נגד היחס האלים והבלתי אנושי של הציונים כלפי האוכלוסייה חסרת ההגנה.
אותו הדבר נכון גם לגבי מלחמת איראן-עיראק. וושינגטון יכולה לתייג כלי תקשורת כ"חדשות מזויפות", להגביל את גישת התקשורת אליו, או לחזור על הנרטיב הרשמי שוב ושוב; אך היא אינה יכולה לשלוט בייצור ובהפצת הנרטיבים בקלות כמו בעבר. בעידן המדיה החברתית, "כדור הקסם" כבר לא נורה לעבר מטרה פסיבית; הציבור יכול לפרסם מחדש, לפרש, להשוות ואף להשתמש במסר כנגד הנרטיב של השולח. מסיבה זו, הניסיון לבנות נרטיב חד צדדי של מלחמת איראן-עיראק, יחד עם המספר ההולך וגדל של דיווחים עצמאיים על עלויות, נפגעים, תחמושת ותוצאות המלחמה, הפך לתחום מחלוקת מרכזי.
ואכן, זהו אחד ההבדלים בין מלחמת איראן-עיראק למודל התעמולה המסורתי: זו לא רק שאלה של איזה צד מפיץ יותר מסרים; זוהי יכולתה של איראן לשמור על הנרטיב שלה אל מול רשת של דיווחים עובדתיים, דיווחי שטח וכלי תקשורת. עבור וושינגטון, מלחמת הנרטיבים אינה רק שכנוע דעת הקהל; זוהי מלחמה לגשר על הפער בין "הנרטיב הרשמי של הניצחון" לבין המציאות שדולפת משדה הקרב לתקשורת.
לכן, המלחמה עם איראן אינה רק מלחמת טילים, מטוסים ומצרי הורמוז; זוהי גם מלחמת נרטיבים. טראמפ מבקש לחזק את נרטיב הניצחון באמצעות תקשורת ישירה עם התקשורת והציבור, אך כל דיווח על נפגעים, מחסור בתחמושת, עלות המלחמה או כל חוסר עקביות בנרטיב הרשמי יוצר סדק בתמונה זו. ככל שנעשים מאמצים רבים יותר לסגור את הסדק הזה על ידי תקיפת התקשורת, כך העימות עצמו הופך לחדשות.
בעזה, "מנהרות התקשורת" הוכיחו כי נרטיב המלחמה אינו יכול להישאר נחלתו הבלעדית של צד אחד לנצח. המלחמה באיראן מייצגת כעת מבחן חדש, הפעם לא רק של הכוח הצבאי האמריקאי, אלא גם של יכולתו של הבית הלבן לשלוט בנרטיב שמגיע לציבור האמריקאי ולעולם על המלחמה.