היום, יום שבת, נשא שר החוץ האיראני נאום בוועידה שכותרתה: "קריאה לשינוי גלובלי: הצבת הפיתוח בראש סדר העדיפויות, החייאת האנושיות והשבת הצדק בעולם ההופך סוער יותר ויותר".

להלן נוסח נאומו של עראקצ'י:

הוד מעלתם, אורחים נכבדים, גבירותיי ורבותיי,

אנו מתכנסים כאן היום כדי לעסוק בנושא שאינו משקף רק את האתגרים הניצבים בפנינו, אלא גם מגלם את האחריות המוטלת על כולנו: "קריאה לשינוי גלובלי: הצבת הפיתוח בראש סדר העדיפויות, החייאת האנושיות והשבת הצדק בעולם ההופך סוער יותר ויותר".

העולם שבו אנו חיים דורש שינוי כיוון יסודי – כעת יותר מאי פעם. מלחמה, התערבות, סנקציות והפעלת כוח חדלו להיות חריגים והפכו לכלי שגרתי במדיניות המדינתית. השאלה היסודית הניצבת בפנינו היא: כיצד הגענו לנקודה זו? כיצד המערכת עצמה, שנוסדה כדי למנוע מלחמה, לשמור על השלום, להגן על כבוד האדם ולהבטיח צדק, הפכה לחסרת אונים לחלוטין מול תוקפנות, הרג אזרחים והפרות בוטות של המשפט הבינלאומי?

התשובה טמונה במציאות מרה: עשורים של התערבות חיצונית, לחץ צבאי ומלחמות בלתי-פוסקות במזרח התיכון הוכיחו אמת שאין עליה עוררין – התערבות צבאית אינה יוצרת ביטחון, ולחץ וכפייה אינם מובילים לשלום. נהפוך הוא, המלחמה הפכה לכלי מרכזי ביחסים הבינלאומיים, המנציח מעגל של עימות וסכסוך מתמשכים.

הטרגדיה בעזה והפשעים המתמשכים שמבצעת הישות הישראלית מהווים את אחד הביטויים הברורים והמחרידים ביותר של פרדיגמה כושלת זו. המתרחש בעזה אינו רק טרגדיה הומניטרית; זהו מבחן למצפונה ולאחריותה הקולקטיבית של הקהילה הבינלאומית. כאשר הרג אזרחים, עקירה בכפייה, ענישה קולקטיבית והרס תשתיות חיוניות נותרו ללא מתן דין וחשבון אפקטיבי, האלימות גלשה גם ללבנון.

כעת מסתמן דפוס מסוכן: הכוח הצבאי אינו עוד מוצא אחרון, אלא הפך למנגנון קבוע לעיצוב מחדש של המציאות הפוליטית והביטחונית באזור. בתנאים אלה, התוקפנות הופכת לנורמה, המתיחות הגואה מתקבעת, וההרס משתנה מתוצאה של מלחמה לכלי להשגת יעדים פוליטיים. מגמה זו לא נעצרה בגבולות עזה ולבנון. ניתן להבין גם את התוקפנות הצבאית מצד ארצות הברית והישות הישראלית כלפי איראן במסגרת זו; מדובר במלחמה בלתי-חוקית, בלתי-צודקת ותוקפנית, שנפתחה ללא כל התגרות מוקדמת מצד איראן. עימות זה הוא חלק מדפוס רחב יותר של מעשי תוקפנות שאינם נענשים – לרבות מסעות חיסול ממוקד נגד בכירים איראנים, איומים על דמויות פוליטיות, הפרות של ריבונות מדינתית והיעדר ענישה על פעולות עוינות. אל מול היעדר תגובה יעילה מצד הקהילה הבינלאומית, פעולות אלו ישחקו בהדרגה את הקווים האדומים שקבע המשפט הבינלאומי.

מדיניות מעין זו מובילה אך ורק לטרגדיות כגון מותם של 168 תלמידי בית ספר חפים מפשע במינאב. קורבנותיהם של פשעים אלה אינם בגדר סטטיסטיקה בלבד במניין הנפגעים; מאחורי כל חיים שאבדו עומדים משפחה, עתיד וחיים שלמים. דווקא כאן עלינו לשאול את עצמנו: עד היכן יגיעו הדברים? ומתי נאמר "די"?

גבירותיי ורבותיי,

אם מתעלמים מהמשפט הבינלאומי בכל פעם שאינטרסים של מעצמות גדולות מכתיבים זאת, לא ניתן עוד לדבר על שלטון החוק. אם זכויות אדם הן זכות מוקנית עבור עמים מסוימים אך פריווילגיה מותנית עבור אחרים, לא ניתן להגדירן כאוניברסליות. אם מוסדות בינלאומיים – ובכללם האומות המאוחדות – נכשלים בעמידה איתנה מול תוקפנות ובדרישת דין וחשבון ממפרי המשפט הבינלאומי, אך טבעי הוא שאמינותם ולגיטימיות שלהם ייפגעו.

עם זאת, הפתרון אינו טמון בוויתור על הגישה הרב-צדדית. נהפוך הוא: העולם של ימינו זקוק – יותר מאי פעם – לצורה של פעולה רב-צדדית שהיא אמיתית, יעילה והוגנת. שינוי גלובלי זה דורש את הרצון הפוליטי ואת האומץ לשנות את המסלול הנוכחי שלנו: מעבר ממיליטריזציה לפיתוח בר-קיימה, מהתערבות חיצונית לכיבוד הריבונות הלאומית, מענישה קולקטיבית להגנה על אזרחים, מאחריות סלקטיבית לצדק גלובלי, וממלחמות אינסופיות לשלום בר-קיימה.

שינוי מסלול באופן זה אינו רק בחירה אידיאלית; הוא הכרח. עלינו להכיר בכך שכל מלחמה נושאת עמה מחיר החורג הרבה מעבר לשדה הקרב. בעוד שמשלמי המסים נושאים בנטל הכלכלי של המלחמות, האנשים מן השורה משלמים את המחיר הכבד מכל בחייהם, בדמם, בבתיהם, בעתידם ובביטחונם. העולם אינו זקוק לדור נוסף של מלחמות אינסופיות. הוא אינו זקוק לפריסות צבאיות נוספות. הוא אינו זקוק לעוד התערבות ושפיכות דמים.

מה שהעולם זקוק לו הוא מודל חדש – מודל שבו הפיתוח הוא חלק בלתי נפרד מהביטחון, ריבונות המדינות זוכה לכבוד, המשפט הבינלאומי מוחל על כולם באופן שווה וללא אפליה, ושום אינטרס פוליטי, אסטרטגי או גיאופוליטי אינו מקבל עדיפות על פני חיי אדם. במזרח התיכון, לא ניתן לכפות ביטחון בר-קיימה מבחוץ. הביטחון האזורי חייב להיבנות על ידי מדינות האזור עצמן. על מדינות אלו להיות מסוגלות לנהל דיאלוג בנושאי ביטחון, יציבות, פיתוח ועתיד משותף, ולגבש פתרונות משלהן ללא התערבות של מעצמות חיצוניות.

עבור הרפובליקה האסלאמית של איראן, זוהי אינה רק עמדה תיאורטית; זוהי גישה המושרשת בניסיון היסטורי – לקח שעבורו שילם העם האיראני מחיר כבד. אנו מאמינים כי ביטחון בר-קיימה מושג באמצעות דיאלוג, בניית אמון, שיתוף פעולה וכבוד הדדי בין מדינות האזור, ולא באמצעות נוכחות צבאית של מעצמות זרות וכפיית רצונן. הוד-מעלתם,

כיום, הקהילה הבינלאומית ניצבת בפני בחירה היסטורית וגורלית עבור הציוויליזציה האנושית. אנו יכולים להמשיך באותה הדרך – דרך של מיליטריזציה, התערבות, עימות ומלחמות אינסופיות – או שנוכל לגייס את הרצון והאומץ לשנות כיוון. אנו יכולים להציב מחדש את הפיתוח בראש סדר העדיפויות שלנו. אנו יכולים להעדיף את כבוד האדם על פני שיקולי כוח. אנו יכולים לחלץ את הצדק מאחיזתם של מונופול וסלקטיביות. אנו יכולים להשיב למשפט הבינלאומי את משמעותו האמיתית ואת אמינותו.

זהו השינוי היסודי שהעולם של ימינו זקוק לו. העת לכך אינה מחר, וגם לא בעתיד עלום כלשהו; העת היא עכשיו.