דונלד טראמפ ממשיך להתעקש על נרטיב ה"ניצחון". הוא אומר שארצות הברית מנצחת את איראן ובסופו של דבר תנצח. נשיא ארה"ב אף טוען שוושינגטון שולטת במצרי הורמוז וכי כוחות אמריקאים מכוונים אל ספינות בלילה. אך בעוד שטראמפ מדבר על שליטה וניצחון, הכלכלה העולמית מתנהגת אחרת: השוק מתכונן להורמוז שכבר אינו אמין כפי שהיה פעם.
אולי האינדיקטור המשמעותי ביותר לשינוי זה טמון לא בהצהרותיהם של גורמים פוליטיים, אלא בהחלטות מגזר הספנות. רויטרס דיווחה כי 217 אוניות נפט גדולות מאוד (VLCC) הוזמנו עד 2026, בשווי של למעלה מ-20 מיליארד דולר - יותר מכפול מההזמנות בשנה שעברה והרמה הגבוהה ביותר מזה 25 שנה לפחות. רויטרס מייחסת את העלייה הזו למלחמה באיראן ולשיבוש נתיבי סחר הנפט דרך מצר הורמוז.
המשמעות ברורה אך מכרעת: השוק מקבל את החלטותיו על סמך העתיד, ולא הרטוריקה הפוליטית הנוכחית. אוניות נפט גדולות מאוד הן נכסים לטווח ארוך. כאשר חברות מוציאות מיליארדי דולרים על ציי נפט חדשים, הן לוקחות בחשבון את האפשרות של נתיבי סחר נפט ארוכים ומורכבים יותר.
זה מעלה שאלות לגבי טענות ל"שליטה מלאה על הורמוז". אם מצר הורמוז, כפי שטוען טראמפ, כבר היה תחת שליטה מלאה של ארה"ב וצפוי לחזור במהירות לשגרה, מדוע חברות ספנות גדולות ישקיעו מיליארדי דולרים בנתיב חלופי לנפט עולמי?
המציאות בשטח לא ממש תואמת את התמונה של "הורמוז חוזר לשגרה". רויטרס דיווחה כי ב-17 בספטמבר, רק שלוש ספינות מסחריות עברו את מצר הורמוז, בעוד שמספר הספינות הממוצע על פני תקופה של עשרה ימים היה כ-17. נתונים סטטיסטיים אלה מראים כי התנועה הימית הנוכחית נמוכה בהרבה מהרמות שלפני המלחמה.
בינתיים, נרטיב נוסף עולה מתוך מערכת הביטחון האמריקאית. ג'ייק סאליבן, יועץ לביטחון לאומי לשעבר בבית הלבן, הצהיר כי מאמצי וושינגטון לפתוח מחדש את מצר הורמוז היו יקרים עבור ארצות הברית וכי היא עומדת בפני מצב קשה. הוא ציין את מעברן של כארבע ספינות בפרק זמן של 24 שעות, מה שדרש פריסת חלק משמעותי מהצבא האמריקאי, ותיאר את מצבה של וושינגטון כ"נצור".
כאן טמונה סתירה בוטה: נשיא ארה"ב מדבר על שליטה מוחלטת על מצר הורמוז; פקיד הביטחון הלאומי לשעבר מדבר על עלויות ומורכבויות מופרזות; בעוד שהשוק העולמי משקיע בעתיד שבו האיום של מצר הורמוז נותר בעינו.
דיווח של CNN על השפעת המלחמה על הכלכלה העולמית מסביר את השינוי הזה מזווית אחרת. לא מדובר רק בעלייה זמנית במחירי הנפט; המלחמה שינתה באופן מהותי את חישובי הכלכלה העולמית, וחלק מהשפעותיה עשויות להימשך גם לאחר סיום הסכסוך. כאשר נתיב סחר עולמי חיוני נמצא תחת איום למשך תקופה ממושכת, חברות לא פשוט מחכות שהדברים יחזרו לשגרה; הן משקיעות בתרחישים חלופיים.
עם זאת, מצר הורמוז הוא יותר מסתם נתיב מים; זהו אחד מנתיבי מעבר האנרגיה החשובים ביותר בעולם. כל שיבוש בו משפיע ישירות על מכליות נפט, ביטוח, תעריפי שילוח, מחירי דלק ובסופו של דבר, על עלות הייצור וההובלה של סחורות ברחבי העולם.
זו הסיבה שמה שקורה בשוק השילוח כיום הוא בעל חשיבות עליונה. הזינוק בהזמנות עבור אוניות נפט גדולות מאוד (VLCCs) עשוי להצביע על כך שמשתתפי השוק אינם מוכנים עוד להסתמך על ההנחה שמצר הורמוז תמיד יהיה פתוח כדי להבטיח את ביטחון סחר האנרגיה, כפי שהיה בעבר.
שינוי חישובים זה לא יתהפך במהירות, גם אם המלחמה תסתיים. הזמנת מכלית נפט היא חוזה רב שנתי; התשתית החדשה, נתיב הסחר החדש וחוזי הביטוח והמשלוח הן החלטות שלא ניתן לבטלן באמצעות הצהרה פוליטית בלבד של נשיא ארה"ב.
לכן, השאלה שהבית הלבן שואל כעת היא: כיצד משתווה ניצחונה לכאורה של אמריקה למציאות המונעת על ידי השוק העולמי?
טראמפ אומר שאמריקה מנצחת את איראן ובסופו של דבר תנצח. אך השוק העולמי, ללא קשר לנרטיב הזה, כבר התחשב בסיכונים של מיצרי הורמוז בתמחור ובהשקעותיו, ממכליות-על ועד נתיבי אנרגיה חלופיים ועלויות משלוח עולות.
בפוליטיקה, ניתן לתאר את העתיד במונחים של "ניצחון", אך השוק הוא זה שמשלם את המחיר עבור העתיד האמיתי.
פער זה בין "נרטיב הניצחון" ל"התנהגות השוק" הוא אולי אחד האינדיקטורים המשמעותיים ביותר לשינוי שהמלחמה חוללה על הכלכלה העולמית, אך טראמפ מנסה לתאר זאת הפוך באמצעות קמפיינים פרסומיים תכופים, במיוחד ערב בחירות האמצע בארה"ב.