במלחמה שהפכה ל"מלחמת התשה", אחד משדות הקרב החשובים ביותר אינו עוד השמיים או הקרקע, אלא הזמן עצמו. עם זאת, זוהי טעות אנליטית חמורה להאמין שהזמן נע מטבעו לטובת צד אחד ונגד השני. הזמן אינו בעל ברית של איראן וגם לא אויב של ארה"ב וישראל. מה שקובע את מהלך הזמן הוא התנהגות הצדדים, החלטותיהם ויכולתם להפוך את חלוף הזמן לכלי כוח.
לכן, השאלה המדויקת יותר אינה "מי מרוויח מהזמן?" אלא "מי יכול להשפיע על מהלך הזמן?"
כיום, כל אחת משלוש המפלגות ניצבת בפני ציר זמן שונה. ארצות הברית ניצבת בפני בחירות האמצע בנובמבר, העלויות הכלכליות של המלחמה, מחירי האנרגיה, משבר שוק האג"ח האוצר ודעת הקהל. טראמפ אף הצהיר במפורש כי המלחמה עם איראן תסתיים מיד לאחר בחירות נובמבר - עמדה שלפחות מדגימה כי סיום המלחמה הפך לסוגיה פוליטית ערב הבחירות. במקביל, ההבטחה ל-5,000 דולר לכל אמריקאי מבוגר אם הרפובליקנים ינצחו, יחד עם ההבטחה לסיום המלחמה, מציגה ניסיון להשפיע על דעת הקהל על ידי שילוב של "סיום העלויות" עם "תגמול כלכלי" - כאילו הבוחר יישא בעלויות היום עד שהמלחמה תסתיים לאחר הבחירות והוא יקצור חלק מפירותיה. גם לישראל יש ציר זמן פוליטי משלה. ערב בחירות אוקטובר, נתניהו חייב לענות לציבור הישראלי על תוצאות המלחמה עם איראן ומדוע הסוגיה האיראנית טרם נפתרה. ההבטחה להמשיך את הלחץ או "לסיים את העבודה" עשויה להיות חלק ממאמץ לנהל את הדרישה הפוליטית הזו. למעשה, כאשר ניצחון מוחלט ומכריע בחזית הצבאית מתברר כקשה להשגה, ההבטחה להשגתו בעתיד יכולה להפוך לכלי לעיצוב דעת הקהל.
לעומת זאת, איראן אינה מתמודדת עם אותם אילוצים בחירות כמו ארצות הברית וישראל. זהו יתרון משמעותי, אך אין לבלבל אותו עם "זמן בלתי מוגבל". איראן מתמודדת גם עם לחצים כלכליים, סנקציות, נזק לתשתיות, עלויות שיקום ולחצים על מקורות המחיה. לכן, זמן יכול להיות הזדמנות עבור איראן, אך רק אם הוא הופך להזדמנות, יכולת ויוזמה.
כאן מושג "זמן מלחמה" הופך למורכב.
ארצות הברית רוצה להשיג תוצאה מוחשית לפני שמחיר המלחמה יהפכו לסוגיה מכרעת בבחירות. ישראל זקוקה גם להישג ברור להציג לעמה. עם זאת, איראן יכולה לנסות להפוך את מסגרות הזמן הללו לנקודת פגיעות עבור הצד השני; לא באמצעות המתנה פסיבית, אלא באמצעות סדרה של פעולות מחושבות המגדילות את עלות העיכוב עבור היריב.
כל יום בו הסטטוס קוו נמשך, אם הוא משמעו לחץ נוסף על מגזר האנרגיה, הכלכלה והפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית, אינו סתם עוד יום; זהו יום של לחץ פוליטי. הדבר נכון גם לגבי איראן; כל יום שמביא החמרה בתנאי החיים והידרדרות חברתית הוא מחיר כבד לשלם.
לכן, במלחמת התשה, השאלה העיקרית אינה "מי יחזיק מעמד זמן רב יותר", אלא "מי יקרוס מהר יותר", ומי יכול להאט את דעיכתו תוך האצת זו של יריבו.
לפיכך, חשיבותם של התחומים החברתיים והאינטלקטואליים גוברת.
בחישוביהן הראשוניים, ארצות הברית וישראל ציפו להפעיל לחץ צבאי על החברה האיראנית נגד הממשלה במהלך מלחמת שנים עשר הימים ומלחמת ארבעים הימים, אך המשך המלחמה ויצירת ההתנגדות החברתית לתוקפנות זרה הוכיחו הערכה זו כשגויה. בנסיבות אלה, טבעי שלחץ כלכלי, מלחמת הנרטיבים וניסיונות להדגיש את הפילוג החברתי במצב הנוכחי יהפכו לחשובים יותר ויותר, שכן הזמן הוא קריטי עבור ארצות הברית וישראל.
מנקודת מבט זו, ובהינתן מסקנתן של וושינגטון ותל אביב כי ניצחון צבאי מהיר אינו אפשרי, יצירה או הגברת לחץ פנימי עשויות להפוך לאופציה משמעותית.
מטרת הלחץ אינה רק להסית חוסר שביעות רצון, אלא להציג את איראן כמדינה לא יציבה, מותשת וחלשה - תדמית שהופכת את תבוסת איראן ואת סיום המלחמה לאמינים יותר לציבור האמריקאי והישראלי.
במילים אחרות, אם "ניצחון צבאי מכריע" מתברר כקשה להשגה, המשבר הפנימי יכול לשמש כניצחון בנרטיב הפוליטי: איראן נמצאת תחת לחץ, החברה מפולגת, יכולתה להתנגד פחתה, ולכן, הלחץ המתמשך נשא פרי. בהקשר זה, המשבר הפנימי אינו בהכרח המטרה הסופית, אלא גשר נרטיבי בין לחץ חיצוני להכרזת ניצחון.
כמובן, לא כל מקרה של חוסר שביעות רצון חברתי או מחאה כלכלית צריך להיות מצטמצם לפרויקט חיצוני. בעיות חיי היומיום בחברה הן אמיתיות ויש לטפל בהן ברצינות. עם זאת, בעתות מלחמה, אותן בעיות יכולות להפוך למטרות לניצול פוליטי ואידיאולוגי. לכן, לכידות חברתית אינה רק עניין פנימי; זהו מרכיב של עוצמה לאומית ואחד משדות הקרב החשובים ביותר.
דבר זה מדגיש את חובתה של איראן להיות ערנית יותר מאי פעם.
יתרונה של איראן בסכסוך זה טמון לא רק ביכולתה לעמוד בלחץ, אלא, חשוב מכך, בעובדה שבניגוד לארצות הברית ולישראל, היא אינה עומדת בפני מועד אחרון מיידי לבחירות כדי לקבוע את תוצאות המלחמה. זה מאפשר לה לקבל החלטות ארוכות טווח ולהימנע מהחלטות חפוזות.
עם זאת, יתרון זה הופך להיות בעל ערך אמיתי רק כאשר הוא מתורגם ליוזמה אסטרטגית.
איראן לא צריכה פשוט לחכות שהזמן יתפתח; במקום זאת, עליה לשאוף להפוך את הזמן ליקר יותר עבור היריב ופרודוקטיבי יותר עבור עצמה. כל יוזמה דיפלומטית, כלכלית, ביטחונית או אזורית שמשנה את חישובי היריב היא, למעשה, סוג של "ניהול זמן".
בזירה הדיפלומטית, עלינו לנצל נקודות מחלוקת בין ארצות הברית לבעלות בריתה, חילוקי דעות פוטנציאליים בין ארצות הברית לישראל, וחרדות של מדינות אזוריות בנוגע להמשך המלחמה. בתחום הכלכלי, עלינו לנטרל את הלחצים הנובעים מסנקציות ומחסומים על ידי הפעלת ערוצים חלופיים, גיוון שותפי סחר וצמצום פגיעויות פנימיות. בתחומי הצבא והביטחון, כל פעולה חייבת להיות מלווה בחישוב מדוקדק כיצד להגדיל את העלויות הצבאיות, הכלכליות והפוליטיות עבור הצד שכנגד מבלי לחשוף את איראן לשחיקה שהיריב מבקש.
אבל חשוב מכל, אסור לנו לאפשר למלחמה החיצונית להפוך לסכסוך פנימי.
אם האויב אינו יכול ללמוד מניסיון חיצוני, טבעי שהוא יחפש חולשה פנימית כדי לשנות את המשוואה. לכן, שמירה על לכידות חברתית, מזעור נזקים למחייה, ניהול דעת הקהל, התמודדות עם רטוריקה חתרנית וטיפוח תחושת השתתפות ואמון בחברה, כולם היבטים בסיסיים של אסטרטגיית המלחמה שלנו, ולא סוגיות פריפריאליות. במציאות, הנכס החשוב ביותר של איראן במלחמת ההתשה הזו אינו מוגבל לטילים, רחפנים, אנרגיה ומיקום גיאוגרפי, אלא טמון גם ביכולתה לשמור על לכידות ולתרגם לחץ לכוח פוליטי.
לכן, איראן חייבת לעשות שלושה דברים בו זמנית: לחזק את נקודות החוזק שלה, למקד את חולשות האויב ולטפל בפגיעויות הפנימיות שלה לפני שהן הופכות לכלי לחץ בידי האויב.
משמעות הדבר היא שלא ניתן לקנות זמן; יש לנצל אותו באופן אסטרטגי.
השבועות הקרובים עשויים לחלוף ללא שינוי משמעותי, רק כדי שיתרחש אירוע שישנה את כל המשוואה. לפיכך, ערנות, קבלת החלטות מהירה וניצול הזדמנויות הופכים קריטיים. במלחמה במורכבות כזו, החלטה נכונה בזמן הנכון יכולה להיות שווה שבועות או אפילו חודשים של התנגדות, כשם שכל חישוב שגוי יכול לבזבז חלק משמעותי מההישגים שהושגו.
לכן, השעון אינו בהכרח מתקתק נגד איראן או ארצות הברית וישראל, אלא בכיוון שפעולות הצדדים לסכסוך יכתיבו.
ארצות הברית וישראל זקוקות לתוצאות כדי לעבור את הבחירות שלהן. איראן זקוקה ללכידות, יוזמה וקבלת החלטות בזמן כדי לשמור על עליונותה.
לכן, האסטרטגיה של איראן לא צריכה להתבסס על "המתנה שהאויב יתיש את עצמו", אלא על ניצול הזמן: ניצול הזדמנויות, ניצול חולשות היריב, חיזוק יכולות פנימיות, פתיחת אופקים חדשים, מזעור עלויות והגדלת עלות הלחץ המתמשך על הצד השני.
במרוץ נגד הזמן, המנצח אינו זה שמתיש את עצמו אחרון, אלא זה שמבצע את מירב השינויים במשוואה לפני שיהיה מאוחר מדי.
אולי העיקרון החשוב ביותר עבור איראן הוא: אל תחכו לזמן; צרו אותו.