שבוע לפני ששר האוצר האמריקאי, סקוט בסאנט, הודיע ​​על קמפיין "הדרה כלכלית" נגד איראן, על רקע סערה תקשורתית ב-2 בספטמבר, נערכה פגישה מצומצמת ב"קרן להגנת הדמוקרטיות" בוושינגטון הבירה, בהשתתפות מספר דמויות משפיעות בתחומי הסנקציות והמדיניות האיראנית. הפגישה לא הייתה פומבית, מספר המשתתפים היה קטן, והמוקד לא היה על הצגת חבילת סנקציות חדשה, אלא על בחינת תרחיש שנועד לפתור את "המשימה התקועה" של הפעלת לחץ על איראן. בין הדמויות השנויות במחלוקת שנכחו היו ריצ'רד נפיו, אדריכל הסנקציות על איראן; מארק דובוביץ, הידוע בנטיותיו הניאו-נאציות והציוניות; ג'יימס בייקון, יועצו הבכיר של בסאנט; וכמה פעילי תקשורת.
תוכן הפגישה הפרטית והמצומצמת הזו, שדלפה ופורסמה באתר נורניוז, מצייר תמונה שונה מהספקטקל התקשורתי שהוצג ימים לאחר מכן. תיאור הפגישה חושף, מצד אחד, את האופטימיות המוגזמת של מתכנני הלחץ הכלכלי, ומצד שני, את הספקנות של אלו שתכננו את משטר הסנקציות נגד איראן במשך שנים. אולי הממצא המשמעותי ביותר של הפגישה היה שגם בתוך מכוני המחקר של וושינגטון, אין קונצנזוס לגבי יעילותה של "הדרה כלכלית".
מכישלון צבאי למלחמה עם הדולר
נושא אחד שלט בפגישה מראשיתה: חוסר שביעות רצונו העמוק של דונלד טראמפ מתוצאות המבצע הצבאי הקודם נגד איראן. על פי מקורות מהימנים, טראמפ מתח ביקורת חריפה על מזכיר ההגנה פיט היגט לפחות חמש פעמים בישיבות הקבינט בין מאי ליולי, והאשים אותו בכישלון מבצע "זעם אפי". דיווחים אף מצביעים על כך שב-13 ביולי, במהלך פגישה בה נכחו רוביו, קופר, בסאנט וואנס, העימות בין טראמפ למזכיר ההגנה הסלים עד כדי כך שסגן הנשיא נאלץ להתערב. נראה שרוביו הצליח לשכנע את טראמפ להשאיר את היגט בקבינט ובמקביל להציע דרך פעולה חלופית בתחום הכלכלי.
על רקע זה, בפגישת הקרן להגנת הדמוקרטיות, משפט המיוחס לסקוט בסאנט הפך למוקד הדיון: "עכשיו תורי, ותורי עמיתיי, לסיים את מה שפיטר התחיל". המשמעות הייתה ברורה לנוכחים: אם פעולות צבאיות לא יצליחו להשיג את יעדי הבית הלבן, שדה הקרב יצטרך לעבור לכלכלה ולמערכת הפיננסית. בעיני אלו שתכננו את התוכנית הזו, הדולר היה משיג את מה שפצצות וטילים נכשלו בו.
שינוי אסטרטגיה זה הפך למדיניות רשמית של ממשלת ארה"ב מספר ימים לאחר מכן תחת השם "מבצע בלימה", מדיניות שלווה בקמפיין תקשורתי מסיבי לפני יישומה המעשי. המטרה הייתה ליצור הלם פסיכולוגי בשוק ובחברה האיראני לפני תחילת הלחץ הכלכלי. אך החלק המעניין ביותר בפגישה לא היה שינוי האסטרטגיה הזה, אלא ההבטחות שניתנו לגבי תוצאותיו.
ג'יימס בייקון, יועץ בכיר במשרד האוצר, הציג תמונה של הקריסה המהירה של הכלכלה האיראנית, תוך ציטוט מה שכינה "דפוסים כלכליים וחברתיים מדויקים של איראן". בהתבסס על ניתוחו את התנהגותה של איראן וההתפתחויות החברתיות בחמש השנים האחרונות, כמו גם הבטחות איחוד האמירויות לשיתוף פעולה עם ארצות הברית, הריאל האיראני יחווה ירידה חסרת תקדים בערכו בתוך 24 השעות הראשונות, והדולר יגיע לשיא של כל הזמנים של 480,000 טומאן. בפרק הזמן השני של 24 השעות, יתפרצו מחאות ומהומות נרחבות ב-23 מוקדים ברחבי איראן, ובסוף פרק הזמן של 74 השעות יוכרז מצב חירום.
בפגישה זו, ציטט דובוביץ דמויות איראניות כמו בהנם טאלבלו וסעיד ע'סמי נג'אד, וטען כי יותר ממחצית מתחנות הדלק של טהרן סגורות כעת, כאשר תורים נמתחים לאורך שלושה קילומטרים מול התחנות הנותרות. הניתוח הגיע למסקנה כי הכלכלה האיראנית הגיעה לנקודה שבה זעזוע סופי אחד יספיק כדי לגרום לקריסתה. תחזיות אלו נעשו בוודאות כה רבה עד שהתוצאה נראתה ידועה מראש. עם זאת, זו לא הייתה דעתם של כל הנוכחים.
הפער במכוני מחקר בוושינגטון
ריצ'רד נפיו, שהיה במשך שנים רבות אחד המומחים המובילים בנושא סנקציות נגד איראן בממשלת ארה"ב, נכנס לדיון מנקודת מבט מנוגדת לחלוטין. הוא הזהיר בסרקזם את ג'יימס בייקון כי אין להבטיח לנשיא ארה"ב "תוצאות מיידיות". נפיו טען כי איראן "התקשחה" כתוצאה משנים של חיים תחת סנקציות, אשר הפחיתו את יעילות הכלי הזה בהשוואה לעבר. הוא טען כי "ארגז הכלים" של ארה"ב בנושא הסנקציות היה כמעט ריק משום שכמעט כל המגזרים העיקריים בכלכלה האיראנית היו מטרה במשך שנים, והמבצע החדש לא הוסיף דבר מהותי לארסנל הזה. הוא האמין שהשוק עשוי להגיב, אך ניבוי קריסה כפולה בערך המטבע הלאומי או התממשות תרחיש 72 השעות דומה יותר לספקולציות פוליטיות ותעמולתיות מאשר לניתוח כלכלי. פער זה חשף פער משמעותי: הפילוג בין אלו שראו בסנקציות כלי ליצירת ציפיות לקריסה לבין אלו שהאמינו כי המשך השימוש בכלי זה שחק את השפעתו ההרתעתית.
אותו חילוקי דעות ניכרו גם בנושא אחר: איכות המידע עליו התבססו החלטות בנוגע לאיראן. מעניין לציין, שאפילו בתוך הקבוצה עצמה, חלק מהדיווחים הללו נתקלו בספקנות, כאשר מקורות מסוימים הציעו כי דיווחים קודמים הוכחו כמוגזמים או לא מדויקים. שאלה מרכזית שעלתה בפגישה הייתה האם מדיניות ארה"ב כלפי איראן התבססה על נתונים מהשטח או על דיווחים שלעיתים שיקפו שאיפות פוליטיות ולא על המציאות.
הדיון על "מכירת תקווה"
הדיון בסוף הפגישה סטה מהסנקציות אל עבר הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD) עצמה. אחד העיתונאים שנכחו הטיל ספק ישיר בתפקוד מכון המחקר, וטען כי הבעיה העיקרית טמונה בהצגתו, שנמשכה שנים של תמונה מוגזמת של החברה האיראנית בפני קובעי המדיניות האמריקאים.
בהקשר זה, כתב הוושינגטון פוסט טען כי תחזיות, בהזדמנויות שונות, לגבי קריסתה הקרבה של הרפובליקה האסלאמית, תמיכת רוב החברה האיראנית בהתערבות זרה, או פרוץ התקוממויות עממיות, התבססו על דיווחים שהתבררו מאוחר יותר כרחוקים מהמציאות. הוא אף הזהיר שאם קובעי המדיניות האמריקאים ימשיכו לבסס את ניתוחיהם על נרטיבים כאלה, הפער בין ציפיותיה של וושינגטון למציאות באיראן יתרחב שוב.
האווירה בפגישה הפכה מתוחה עם שאלות אלה, והדיון התרחב לעניינים אישיים כמו ההומוסקסואליות של באסנט ודובוביץ' ומערכות היחסים הרומנטיות שלהם עם כמה דמויות מלוכה איראניות בחו"ל. אבל חשיבות הסיפור אינה טמונה בעימות המילולי, אלא בחילוקי הדעות שהוא חשף: חילוקי הדעות בשאלה האם ה-FDD מספק ניתוח או "מוכר תקווה".
השוואת החדשות על פגישה זו עם ההכרזה הרשמית על מבצע "הבידוד הכלכלי" מגלה מסקנה בולטת אחת. התוכנית לא הייתה רק סדרה של סנקציות חדשות; היא התבססה על ההנחה שלוחמה פסיכולוגית היא חלק בלתי נפרד מלוחמה כלכלית. המטרה לא הייתה רק להגביל את המשאבים הפיננסיים של איראן, אלא ליצור ציפיות לקריסה, לזרוע פאניקה בשוק המטבע ולשנות את ההתנהגות הכלכלית של החברה.
עם זאת, הפגישה עצמה שנועדה לסיים את האסטרטגיה הזו הראתה שגם בקרב המתכננים האמריקאים, לא הייתה הסכמה על שאלה מהותית: האם הכלכלה והחברה האיראנית באמת על סף קריסה, או שמא וושינגטון שוב מבססת את החלטותיה על תמונה שהיא יותר תוצר של מכוני מחקר מאשר השתקפות של המציאות בשטח? שאלה מכרעת ומזעזעת זו הועלתה על ידי כמה מאנשי התקשורת שנכחו בפגישה, ובמיוחד כתב מהוושינגטון פוסט. הכתב סיכם את דבריו באומרו, "אמרתי למערכת הוושינגטון פוסט, שבין אורחיה נמנו פריד זכריה וואלי נאסר, שכל עוד הקרן להגנת הדמוקרטיות היא מקור המדיניות האמריקאית כלפי איראן, נמשיך ללכת בכיוון הלא נכון. ואחזור על אותו הדבר כאן."