בצעד חסר תקדים, תאגיד השידור הישראלי (כאן) ציטט את ישראל כץ, שר המלחמה של המשטר, באומרו: "אם יאושר כי הרשות הפלסטינית מכינה מתקפה דומה לזו שהתרחשה ב-7 באוקטובר, נפתח נגדה במלחמה כוללת".
לכאורה, איום זה הוא עוד הפגנת כוח ויישום של "אגרוף ברזל" להבטחת הביטחון; אך בליבתו, הוא מצביע על שינוי מהותי בשיח הביטחון של המשטר הישראלי. המשטר, שדיבר בעבר על השמדת איראן וההתנגדות, צמצם כעת את היקף האיום לכאורה שלו על הרשות הפלסטינית, ארגון הידוע לא כאיום על ישראל, אלא כאחד השחקנים החשובים ביותר בתהליך השלום.
איום מצד גוף שאינו מאיים
סקירה של ביצועי הרשות הפלסטינית, ובמיוחד בתקופת כהונתו של מחמוד עבאס, מגלה כי מוסד זה לא רק שלא היווה איום ביטחוני על ישראל, אלא גם, במסגרת יחסי שיתוף הפעולה שלו, פעל שוב ושוב בתיאום עם ארצות הברית וישראל, ואף גינה פעולות התנגדות פלסטיניות. לכן, ייחוס התכנון הפוטנציאלי של "7 באוקטובר השני" לרשות הפלסטינית, במקום להיות עקבי עם המציאות בשטח, מחייב חיפוש שורשים פוליטיים ואלקטורליים.
כמובן, טענה זו יכולה לשמש כיסוי להצדקת הכיבוש, להרחבת בניית ההתנחלויות ולהגברת הלחץ על הפלסטינים בגדה המערבית ובירושלים. צעד זה, על ידי אבטחת ההתנחלויות, מבקש להציב מתנחלים תחת מטריית ההגנה של ישראל ולהעניק לגיטימציה למדיניות ההתנחלויות לנוכח ביקורת בינלאומית, ובמיוחד מחאות אירופאיות.
אך חשוב מכך, הוא משקף את הצטמקות מעגל ה"ביטחון" עבור משטר שטען בעבר שהוא מתמודד בו זמנית עם איומים מלבנון ומסוריה על איראן. כעת, תבוסות בחזיתות רחבות יותר הניעו את נתניהו לחפש הישגים בזירה צרה שאינה, במהותה, מהווה איום אסטרטגי על ישראל. זה מסתכם בחיפוש אחר הישגים בזירה אשלייתית וריקה; ניסיון להסוות פילוגים עמוקים יותר.
הגדה המערבית: מראה לכשל הביטחוני של ישראל
למרות ניסיונות המשטר להבליט את הרשות הפלסטינית, המסר האמיתי מהגדה המערבית שונה למדי: ההתנגדות לא רק פסקה בעזה אלא גם מתרחבת בשטחים הכבושים. הרחבת התנחלויות אינטנסיבית וקיצוניות מתנחלים לא הצליחו לעצור תהליך זה.
יתרה מכך, התרחשותן של פעולות התנגדות בתוך המעגל הביטחוני הפנימי של ישראל מהווה כישלון אסטרטגי בפני עצמו. כיצד יכול משטר שטוען שהוא מזהה ומכיל איומים אזוריים להיות חסר יכולת למנוע את היווצרותן וביצוען של פעולות כאלה באזורי הביטחון הקרובים ביותר שלו?
בהקשר זה, טענותיו של כץ בנוגע לרשות הפלסטינית, כמו גם התמרונים הצבאיים האינטנסיביים של הצבא הישראלי כהכנה למלחמה רב-חזיתית, הן ניסיון חפוז להסתיר אמת גדולה יותר: התרחבות ההתנגדות וחשיפת הפגיעויות הביטחוניות והצבאיות של המשטר.
עזה: הסיוט מתחת להריסות
המשטר הציוני עומד בפני בידוד בינלאומי גובר, שכן פינוי ההריסות בעזה חושף פרטים חדשים על פשעי השנתיים האחרונות. איסוף גופותיהם של השהידים, שרבים מהם נשים וילדים, אינו רק מבצע סיוע; זוהי פתיחת תיק פשעי מלחמה וחשיפת הממדים הפוטנציאליים של רצח העם הפלסטיני.
בעזה ההרוסה, ההריסות אינן רק שרידי מבנים; הן חלק מזירת פשע, קבר אחים ועד חי לשנתיים של הפצצה. מסיבה זו, פרנצ'סקה אלבנזה, הדווחת המיוחדת של האו"ם, הדגישה את הצורך של הפלסטינים לפנות את ההריסות בעצמם, כדי שלא יושמדו ראיות לפשעים וכדי שניתן יהיה לזהות את שרידי הקורבנות.
נראה כי דחיקה לשוליים, כמו האיומים המופנים לרשות הפלסטינית, הסלמת המתקפות בלבנון ובסוריה, והגברת העוינות של ארה"ב כלפי איראן, יחד עם תוכניותיה לעקור פלסטינים מעזה, כולם ניסיונות להסיט את תשומת הלב הציבורית משערורייה זו.
הבחירות: נקודת מפגש לנתניהו ולטראמפ
כעת, יש לראות רבות מפעולותיהם של נתניהו וטראמפ לאור גורם משותף: הבחירות. מאיומים נגד הרשות הפלסטינית ותמרונים צבאיים ועד לתוכניות לעקור את אוכלוסיית עזה, טענות לשליטה על שטחים חדשים ומלחמת מילים עם מדינות אירופה, פעולות אלה מהוות סדרה של עמדות ביטחוניות ופוליטיות.
מעמדו הרעוע של נתניהו מול יריבים כמו אייזנקוט החריף את הפאניקה הזו. ג'ארד קושנר אף הצהיר כי הבחירות הקרובות לכנסת גרמו לישראל לאמץ עמדות "לא רציונליות במידה מסוימת" כלפי עזה. נביה ברי גם ראה בהתקפות המתמשכות של ישראל על דרום לבנון חלק מניצול אלקטורלי של ביטחונם וגורלם של תושבי האזור.
האמת היא שנטיותיהם הלוחמניות של נתניהו וטראמפ דומות יותר לחזרה על תבוסות מאשר לחזרה על ניצחונות; תבוסות שהם מנסים כעת להסתיר בהישגים דלים, איומים ריקים ותצוגות ביטחוניות. אך במוקדם או במאוחר, הבחירות ידרשו מחיר עבור "הישגים" אלה.