קבוצת נורניוז הבינלאומית: מדינאים אמריקאים, המסתמכים על בינה מלאכותית ומניפולציה תקשורתית, ממשיכים לנסות להסתיר את מציאות ניצחונם ולהציג חד-צדדיות כאפשרות היחידה לסדר הבינלאומי. עם זאת, המציאות בשטח, חוסנה של איראן, תפקידה המרכזי במשוואות המלחמה, וחשוב מכל, התנהגותן המשתנה של בעלות בריתה של וושינגטון, חשפו ממדים חדשים של שקר הטענות הללו. אולי העדות הבולטת ביותר לשינוי זה טמונה בדבריו של מג'יד אל-אנסארי, דובר משרד החוץ הקטארי, שקבע: "הברית האסטרטגית עם אמריקה טובה, אך היא אינה מספיקה. עצמאות בתחום הביטחון היא הדרך היחידה קדימה."

כאשר מטריית הביטחון האמריקאית אינה עוד מקום מפלט בטוח
קטאר, עם כל אילוציה הגיאופוליטיים ותלותה הביטחונית, עלולה לא להיות מסוגלת ליישם במלואה אסטרטגיה זו בטווח הקרוב. עם זאת, חשיבות הצהרותיו של הבכיר הקטארי טמונה בעובדה שהן מגיעות ממדינה שהייתה אחת מבנות בריתה הצבאיות החשובות ביותר של אמריקה ומארחתה באזור במשך שנים רבות. עמדה זו מעידה על שינוי מהותי בחשיבה באזור - שינוי המסוגל לעבור מתלות בביטחון האמריקאי לעצמאות מעשית ובניית ביטחון מקומי.
מלחמת אוקטובר ותוצאותיה, יותר מכל אירוע אחר, חשפו את שקר המטריה הביטחונית האמריקאית. במשך שנים, וושינגטון שמרה על מדינות ערב תלויות בה על ידי הבטחת מטריית ביטחון בתמורה להוצאות של מיליארדי דולרים. אך בשיא המשבר, התברר כי בראש סדר העדיפויות של אמריקה לא היה ביטחון בעלות בריתה, אלא שמירה על ההגמוניה של הישות הציונית. בעוד שטראמפ ממשיך למתוח ביקורת קשה על חלק מפעולות המשטר, דו"ח שפורסם בכלי תקשורת ציוניים לפיו משרד החוץ האמריקאי אישר מכירת יותר מ-10,000 פצצות חכמות לישראל מציג תמונה שונה של מציאות מדיניותה של וושינגטון.
מלחמת הרמדאן: מבחן כושל של מטריית הביטחון האמריקאית
ארצות הברית שמרה על שתיקה בנוגע לכיבוש עזה, הגדה המערבית וסוריה על ידי המשטר הציוני. בלבנון, תחת מסווה של שלום, היא נקטה באסטרטגיה להחליש את ההתנגדות ולהפוך את המדינה ללא מסוגלת להגן על עצמה. יתר על כן, מלחמת הרמדאן הוכיחה שגם בסיסים וכוחות אמריקאים באזור אינם נהנים מהביטחון שוושינגטון טוענת לו. הצהרות של דמויות כמו דיוויד פטראוס בנוגע לחוסר השימוש של חלק מהבסיסים האמריקאים וצמצום עתודות הנשק האסטרטגיות הדגישו מציאות זו.
בשנים האחרונות, קטאר, עומאן ופקיסטן ניסו למלא תפקיד בין איראן לארצות הברית באמצעות דיפלומטיה ותיווך. עם זאת, הניסיון של מזכר האסלאמאבאד המחיש את מגבלותיהן של שתי הגישות: איראן דבקה בעיקרון המחויבות וההגשמה, בעוד שארצות הברית הפרה את ההבנה אפילו יום לאחר ההסכם על ידי כינוס פגישה בין ארצות הברית, איחוד האמירויות הערביות והישות הציונית, ולאחר מכן פתחה במבצע צבאי. מנקודת מבט זו, המעבר של קטאר לכיוון ביסוס הכוח המקומי אינו רק עמדה פוליטית, אלא הכרה בשבריריות הביטחון המבוססת על דיפלומטיה אמריקאית.
אמריקה: מהבטחת הביטחון למציאות של חוסר אמון
במשך שנים, ארצות הברית הציגה את עצמה כ"אח גדול" וכתומכת בזכויות אדם ויוזמות הומניטריות, והצדיקה את התערבויותיה הצבאיות באותה רטוריקה, החל ממלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם ועד לאפגניסטן ועיראק. עם זאת, פעולותיה של וושינגטון, במיוחד בתקופת טראמפ, חשפו את שקר הדימוי הזה, עד כדי כך שנשיא ארה"ב מביט כעת בגאווה על ביזה וניכוס האינטרסים של מדינות אחרות.
בהקשר זה, ראוי לשקול את דבריו של קים מין-סוק, מנהיג המפלגה הדמוקרטית השלטת בדרום קוריאה, שהכריז כי עידן התלות המוחלטת של סיאול בארצות הברית הסתיים, וכי וושינגטון הפכה ל"שותף קשוח למשא ומתן" ולא ל"אח גדול ונדיב". הצהרה זו היא הודאה מבפנים של אחת מבנות בריתה החשובות ביותר של אמריקה באופי האנוכי והדומיננטי של מערכת יחסים זו.
ביטחון פנים: מהכרח אזורי לפרדיגמה חדשה
סימני השינוי בגישה זו ניכרים כעת ברחבי העולם; החל מהתמקדותה של קטאר בעצמאות ביטחונית והסכם הביטחון בין ערב הסעודית, פקיסטן וטורקיה במכה, ועד למאמצי אירופה להשיג יכולת הגנה עצמאית מנאט"ו, ביטחון פנים הופך למשמעותי באמת רק כאשר מדינות נהנות מאוטונומיה אמיתית בהחלטות האסטרטגיות שלהן ומפסיקות להגדיר את הביטחון הלאומי תחת חסותה של מעצמה זרה.
איראן הדגישה באופן עקבי עיקרון זה, ובאמצעות הסתמכותה על יכולות פנימיות והכנסת יוזמות חדשות, כולל בניהול ביטחון מיצרי הורמוז, מבקשת לבסס מודל שונה לביטחון אזורי - מודל המבוסס על יכולות מקומיות ושיתוף פעולה בין מדינות האזור, ולא על תלות.
קבלת הפנים ליוזמות איראן בפסגת ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי בקירגיזסטן, והצהרותיו של לברוב על סלילת הדרך להצטרפותן של מצרים, אלג'יריה ואיראן להסכמי ביטחון אזוריים, עשויות להצביע על שינוי הדרגתי בסדר העולמי לעבר הסדרים המגדירים ביטחון לא מבחוץ, אלא מתוך האזור.
מצבו הנוכחי של האזור נובע לא רק מחוסר ביטחון אלא גם מתלות ביטחונית. הפתרון אינו טמון בהגנה חיצונית, אלא בביטחון מקומי, קבלת החלטות עצמאית ויצירת מנגנונים אזוריים.