לב העניין הוא שטראמפ, באמצעות מתקפתו הצבאית על איראן, ביקש להפוך את הרפובליקה האסלאמית לדוגמה למדינות אחרות - מסר ברור שכניעה היא האפשרות היחידה מול הכוח האמריקאי. אבל מה שקרה בשדה הקרב היה בדיוק ההפך. על ידי הסתמכות בו זמנית על שדה הקרב, הדיפלומטיה, דעת הקהל והתקשורת, איראן לא רק הפכה את החלום הזה לסיוט של טראמפ, אלא גם הציגה תדמית שונה של מעצמה עצמאית לעולם - מודל המבוסס על ביטחון פנימי, התמודדות עם החד-צדדיות האמריקאית והגנה על אינטרסים וביטחון לאומיים באמצעות הסתמכות על יכולות פנימיות.
טראמפ רצה להפוך את איראן לדוגמה לעולם - מסר ברור שכניעה היא האפשרות היחידה מול הכוח האמריקאי. איראן הוכיחה כי חוסן, בניית יכולות מתמשכת ושימוש מושכל במשאבים מקומיים יכולים לאתגר אפילו את העליונות הצבאית של המעצמה הגדולה בעולם. תקרית נושאת המטוסים אברהם לינקולן, ההכרה בעלויות המלחמה וצמצום מלאי הנשק האמריקאי הם רק חלק מהתמונה שעלתה בעקבות עימות זה. על ידי אימוץ אסטרטגיה הדרגתית ומכוונת, טהרן עברה מ"סבלנות אסטרטגית" ל"ענישת התוקפן", ומתגובות הדדיות לפעולות תגמול מהירות, עוצמתיות וכואבות - תהליך שלפי הנרטיב הוביל בסופו של דבר להטלת מזכר ההבנות של אסלאמאבאד ולביסוס הריבונות האיראנית על מיצרי הורמוז. לפיכך, מה שהיה אמור להיות דוגמה לכניעה הפך לדוגמה להתנגדות.
כאשר ניסיונה של איראן מתורגם לשפת המעצמות הגדולות
דפוס זה אינו מוגבל עוד לגבולותיה של איראן. רוסיה וסין משתמשות באותו היגיון בדרכים שונות: חיזוק יכולות פנימיות, השגת יציבות בשטח, ובמקביל שימוש בדיפלומטיה כדי לתרגם הישגים בשדה הקרב להון פוליטי. רוסיה מציגה את כוחה הצבאי באוקראינה ובמקביל מבקשת לכפות את דרישותיה על ארצות הברית באמצעות משא ומתן. מנקודת מבט זו, דיפלומטיה אינה תחליף לכוח צבאי בשטח, אלא שלוחה שלו; כלי לתרגום מאזן הכוחות להישגים פוליטיים.
מוסקבה: משא ומתן עם ארצות הברית, מבלי לשנות את המשוואה הרוסית.
יש לראות גם את הפגישה בין ויטקופף לקושנר עם פוטין בהקשר זה. טראמפ מנסה להציג את הביקור הזה כהישג משמעותי במדיניות חוץ ולנצלו בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס; עם זאת, פגישה זו אינה בהכרח מסמלת שינוי בחישובים האסטרטגיים של מוסקבה. מצד אחד, רוסיה מבינה את הצורך של טראמפ בהישגים אלקטורליים, ומצד שני, היא יודעת שביסוס הישגים בשטח מבלי להפעיל לחץ פוליטי ודיפלומטי על וושינגטון יהיה קשה. לכן, הקרמלין רואה במשא ומתן עם ארצות הברית יותר כהפגנת אמון מאשר ככלי להשגת יציבות.
עמדותיהם של פוטין ולברוב בפסגת ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי מאשרות גישה זו. הדגש של מוסקבה על חיזוק ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי (SCO), תנועה לעבר סדר עולמי חדש וסיום עידן החד-צדדיות המערבית מוכיח כי התקשרות עם וושינגטון אינה אומרת שרוסיה נוטשת את האסטרטגיה הגדולה שלה. היחסים עם איראן, סין והודו, כמו גם עם ארגונים כמו SCO, BRICS והאיחוד הכלכלי האירו-אסיאתי, נותרו מרכזיים במסגרת הביטחונית והאסטרטגית של רוסיה. פגישתו של פוטין עם נשיא איראן וגינויו לתקיפות ארה"ב וישראל מדגישים עוד יותר מגמה זו.
הורמוז: היכן שטענות חלופיות נבחנות
בינתיים, מאמציו של טראמפ להדגיש נתיבים חלופיים למצרי הורמוז, מוונצואלה לסוריה, מדגישים יותר מכל את החשיבות הגיאופוליטית של נתיב מים זה. מצר הורמוז נותר אחד מנקודות החסימה האנרגטיות החיוניות ביותר בעולם, והחלפתו המוחלטת קשה ביותר בהתחשב במציאות הגיאוגרפית והכלכלית. בהקשר זה, ככל שנעשים יותר ניסיונות להמעיט בחשיבותו של הורמוז, כך חשיבותו האמיתית מתבררת יותר.
לבסוף, הפגישה בין פוטין לויטקוב לבדה אינה יכולה לפטור את ארצות הברית מההשלכות הכלכליות והגיאופוליטיות של מלחמה עם איראן. אם טראמפ ינסה להפוך את המלחמה לקלף מנצח בבחירות, מלחמה זו עשויה להפוך לחשבון עבורו, חשבון שמחירו יתברר בשטח, בכלכלה, באנרגיה ובאמינות האסטרטגית של אמריקה במוקדם או במאוחר.