הצהרותיו האחרונות של רפאל גרוסי, הטוענות כי סבא"א לא הצליחה למלא את מלוא חובותיה בתחום ההגנה באיראן עקב חוסר מידע וגישה מוגבלת, נראות כדו"ח טכני. עם זאת, בנסיבות הנוכחיות, לא ניתן לנתח הצהרות אלו אך ורק במסגרת סכסוך טכני בין איראן לסבא"א.
המציאות היא שמצב ניטור ההגנה הנוכחי באיראן אינו תוצאה של החלטה שגרתית או סכסוך מנהלי. מתקני גרעין איראניים היו מטרה להתקפות צבאיות אמריקאיות וישראליות, והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית עצמה אישרה כי התקפות אלו פגעו קשות בבטיחותה הגרעינית ובביטחונה של איראן, ופגעו בגישת הסוכנות למתקנים שנפגעו.
אם הסוכנות אינה מסוגלת כיום למלא את מלוא אחריותה בתחום ההגנה, השאלה הראשונה שיש לשאול היא: מי אחראי, ואיזו פעולה הובילה לשיבוש התנאים למילוי אחריות זו?
כאן ניסוחו של גרוסי הופך להיות קריטי. כאשר מנכ"ל הסוכנות קובע בפשטות כי "הסוכנות לא מילאה את אחריותה בתחום ההגנה", מבלי לציין במפורש שמצב זה נוצר בעקבות מתקפה צבאית על מתקני גרעין המוגנים באמצעות אמצעי הגנה, הוא מרמז, בלי כוונה, שהתנהגותה של איראן היא שורש הבעיה, בעוד שבמציאות, נקודת המוצא הייתה מתקפה צבאית על מתקני גרעין איראניים.
זה חשוב ביותר משום שהגנה על מתקני גרעין מפני התקפות צבאיות אינה סוגיה דו-צדדית בלבד בין איראן לסוכנות. במשך עשרות שנים, הקהילה הבינלאומית הדגישה את הצורך להגן על מתקני גרעין מפני פעולה צבאית והסיכונים הנלווים אליה. לתקיפות על מתקנים אלה יכולות להיות השלכות החורגות מעבר לגבולות המדינה המכוונת, תוך סיכון בריאות האדם והסביבה.
בעקבות ההתקפות, הסוכנות הדגישה גם את הסיכונים של התקפות צבאיות על מתקני גרעין. אבל יש הבדל מהותי בין "הבעת דאגה לגבי השלכות התקפה" לבין "גינוי מפורש של ההתקפה והטלת אחריות עליה".
במקרים בהם מתקני הגנה מותקפים, טבעי שארגון שתפקידו להגן על משטר אי-הפצת נשק גרעיני וליישם אמצעי הגנה יתמקד בתקיפה עצמה, במקום להפנות לאחר מכן את רוב דרישותיו למדינה שמתקניה הותקפו.
התנהגות זו אינה יכולה להיחשב רק כעניין של סגנון או סגנונות תקשורתיים. חוסר המשוא פנים של כל ארגון בינלאומי משתרע מעבר לתוכן הסופי של הדו"ח שלו; הוא כולל גם את האופן שבו הבעיה מוגדרת, הגורם מזוהה והאחריות מוטלת.
אם אובדן יכולות הפיקוח נגרם כתוצאה מתקפה צבאית, אזי התעלמות או הצנעת חשיבות של סיבה זו בנרטיב הרשמי מהווים אינדיקציה ברורה להטיה בעיצוב הסוגיה.
סוגיה זו רלוונטית במיוחד במקרה של איראן, שכן משבר האמון בין טהרן לסבא"א אינו תופעה חדשה. איראן שיתפה פעולה עם סבא"א פעמים רבות בשנים האחרונות, והסוכנות עצמה הכירה בשיתוף הפעולה של איראן ובסיוע לגישתה בהזדמנויות שונות. עם זאת, מנקודת מבטה של ​​טהרן, ביצועי סבא"א לעתים קרובות לא היו עקביים עם גישה טכנית וחסרת פניות. ואכן, עמדותיה ודוחותיה שימשו לעתים קרובות להגברת הלחץ הפוליטי על איראן.
לכן, לא ניתן לקבל את טענת הסבא"א לחוסר פניות כלפי איראן רק על ידי חזרה על מונחים כמו "טכני" ו"אמצעי הגנה". יש להפגין חוסר פניות באמצעות פעולה.
העניין הפך מורכב עוד יותר. איראן נמצאת כעת במלחמה ובעימות ישיר עם ארצות הברית וישראל, ושני הצדדים בסכסוך זה כיוונו למתקני גרעין איראניים. בנסיבות אלה, מידע בנוגע להיקף הנזק, מצב החומרים הגרעיניים, היכולות שנותרו, הפגיעויות והיכולת לשקם מתקנים אינו עוד נתונים טכניים בלבד; לחלקם עשוי להיות ערך ביטחוני ואסטרטגי ישיר.
בנסיבות אלה, לא סביר לצפות מאיראן שתספק את המידע האסטרטגי והרגיש שלה למוסד בעל היסטוריה ארוכה של צידוד יריביו וכישלון להפגין את אובייקטיביותו בפועל.
אין בכך כדי להכחיש את חברותה של איראן באמנה לאי הפצת נשק גרעיני או לפטור אותה מחובותיה בנוגע לאמצעי הגנה. איראן עדיין נהנית מזכויותיה וחובותיה במסגרת אמנות בינלאומיות. עם זאת, זכויות וחובות מקבלות משמעות במסגרת מערכת משפטית המבוססת על עקרון ההדדיות, ושיקולי ביטחון לאומי לא ניתן להתעלם מהם בעתות מלחמה.
כאשר מדינה נמצאת במלחמה עם גורמים אזוריים ובינלאומיים מרכזיים, לא ניתן לצפות ממנה לספק מידע צבאי וביטחוני רגיש ביותר לאותם יריבים רק בגלל בקשה משפטית, ובאמצעות מוסד שלא ביסס כל אמון באותה מדינה.
חשוב מכך, לא ניתן להציג את הנסיבות סביב ההתקפה הצבאית כאילו הבעיה העיקרית טמונה בחוסר שיתוף הפעולה של איראן.
אם הסוכנות באמת רוצה לחזור לדיפלומטיה, עליה תחילה להפגין אובייקטיביות בתיאור המשבר שלה ולהתייחס ברצינות לגורם ששיבש את הפיקוח כמו לשיבוש עצמו.
מנקודת מבט זו, הסוגיה בין איראן לסוכנות כיום אינה רק "האם לפקחים צריכה להיות גישה למתקנים איראניים?" אלא השאלה הבסיסית יותר: במצב מלחמה, מי מבטיח את אבטחת המידע האיראני, ואיזה מוסד נושא באחריות לתקיפה שביטלה את האפשרות ליישם אמצעי הגנה? עד שהסבא"א תענה על שאלות אלה, התעקשות על יישום אותם מנגנוני ניטור בזמן שלום, ללא קשר למציאות הביטחונית לאחר התקיפה, לא בהכרח תבנה אמון; היא אף עשויה להעמיק את משבר האמון.
שיתוף פעולה בנושא אמצעי הגנה הגיוני כאשר קיימת רמה מינימלית של אמון הדדי. הסבא"א אינה יכולה לבקש מאיראן, בעיצומה של מלחמה עם ארצות הברית וישראל, לספק את המידע האסטרטגי הרגיש ביותר שלה למוסד שמעולם לא הצליח להפגין את עצמאותו ואובייקטיביותו כלפי יריביה של איראן.
לכן, הבעיה של איראן עם הסבא"א אינה רק עניין של "גישה"; השאלה היא האם המוסד שטוען שהוא מפקח ניטרלי הצליח, בצומת הקריטי ביותר, להוכיח את אובייקטיביותו בפועל ובאופן שבו טיפל במשבר.