בעמדתו האחרונה בנוגע לאיראן, דונלד טראמפ תיאר את הסכסוך כ"סכסוך צבאי", לא כ"מלחמה", וקבע שהוא "חסר משמעות" ו"לא ראוי לאזכור" עבור ארצות הברית. במקביל, הוא טוען שעל ידי הקמת נתיבים חלופיים דרך סוריה ובניית צינורות, מיצרי הורמוז יהפוך לפחות חשובים, ונתיב מים זה לא יהיה עוד בעל אותה משמעות שהייתה לו בעבר להובלת נפט.
על פני השטח, טראמפ מנסה לתאר את המצב באופן אידיאלי: אמריקה עדיפה צבאית, המלחמה לא גרמה לוושינגטון אבדות כבדות, הורמוז כבר אינו מכשול קריטי, וקיימים נתיבים חלופיים לנפט. עם זאת, שילוב הצהרות אלה מגלה סתירה מהותית. אם הורמוז אכן נמצא תחת שליטה אמריקאית מלאה, מדוע הבית הלבן מדגיש בו זמנית את בנייתם ​​של נתיבים חלופיים? ואם המלחמה "אינה סוגיה מרכזית", מדוע וושינגטון מחפשת נתיבים חלופיים ומקורות נפט חדשים כדי להפחית את תלותה בהפרעות אנרגיה?
הנושא כאן אינו רק מלחמה; זוהי מלחמת נרטיבים.
מצד אחד, טראמפ מבקש לשווק את תדמית "השליטה על מצר הורמוז" לשוק האמריקאי ולדעת הקהל; מצד שני, לאור המודעות המתמשכת לחשיבותו של מצר הורמוז ולסיכון לשיבושו בשוק האנרגיה, עולה נרטיב נוסף: שמצר הורמוז כבר אינו קריטי באותה מידה מכיוון שלארצות הברית יש נתיבים חלופיים.
עם זאת, המציאות היא שקיום נתיב על מפה שונה מקיום נתיב פעיל ואמין. פתיחה מחדש של צינור הנפט העיראקי לסוריה, בניית צינורות, הבטחת ביטחונם, השקעה בהם, הגדלת הייצור והקמת מתקני תחבורה וזיקוק אינם פרויקטים המסוגלים להחליף מכשול חיוני כמו מצר הורמוז תוך שבועות או חודשים.
ניתן להבין את הנפט הוונצואלי באותו הקשר.
טראמפ מנסה להציג את הגישה של אמריקה לנפט הוונצואלי כקלף מנצח מיידי לנוכח משבר האנרגיה; כאילו לוושינגטון, עם הסכם פוליטי בלבד, יהיה משאב נפט עצום לרשותה, שיאפשר לה לנטרל את השפעות הטלטלות בשוק.
אפילו אם כל טענותיה של וושינגטון בנוגע להיקף הגישה של ארה"ב לעתודות הנפט של ונצואלה היו נכונות, התהליך לא היה כה פשוט או מהיר. נפט המופק מהאדמה אינו פשוט משוחרר לשוק עם הכרזת העסקה. הגדלת הייצור דורשת השקעה, שיקום מתקנים וציוד, אספקת כוח אדם, פיתוח תשתיות תחבורה, הגדלת כושר הייצוא וזיקוק. ייקח זמן עד שזרימה בת קיימא ומשמעותית תהפוך למציאות.
לכן, בשלב זה, נפט ונצואלה הוא יותר כלי תעמולה עבור טראמפ מאשר פתרון מיידי למשבר האנרגיה.
נרטיב זה מותאם לקהל ספציפי: הבוחר האמריקאי.
טראמפ חייב להרגיע את האמריקאים שאין צורך לדאוג אם מלחמה תשבש את שדה הנפט הורמוז; לאמריקה יש מקורות נפט חלופיים. אם מחירי הדלק יעלו, יש אפשרות אחרת. אם המלחמה תימשך, שיהיה. ואם עלויות המלחמה יעלו, אמריקה עדיין תצא מנצחת.
כאן נכנסות לתמונה בחירות האמצע בנובמבר.
בחירות ה-3 בנובמבר עשויות לקבוע את מידת השליטה הרפובליקנית בקונגרס, ומלחמה עם איראן מתקרבת בזמן שבו מחירי האנרגיה ויוקר המחיה לאמריקאים עולים ברק. סקרים מצביעים גם על כך שמלחמה עשויה להפוך לסוגיה פוליטית מרכזית עבור ממשל טראמפ.
מסיבה זו, אי אפשר לפטור את הרטוריקה של טראמפ כסדרה של הצהרות בודדות בלבד. הוא מניח את היסודות לנרטיב בחירות: זו לא מלחמה, רק סכסוך מוגבל. מצר הורמוז אינו עניין גדול; יש נתיב חלופי. אין לנו מחסור בנפט; יש לנו ונצואלה. המחירים לא עלו, ובסופו של דבר אמריקה תצא מנצחת.
אבל הבעיה היא שהכלכלה האמריקאית לא פועלת לפי הנרטיב הזה.
מחירי הבנזין בארצות הברית הגיעו לשיא של 5.85 דולר לגלון, עלייה שמניעה ישירות את עלויות התחבורה, החקלאות, הבנייה וההפצה, וכתוצאה מכך, את מחירי הצרכן.
שוק המזון העולמי מאשר מציאות זו. מדד מחירי המזון של ארגון המזון והחקלאות של ארצות הברית (FAO) הגיע ל-133.3 נקודות באוגוסט, רמתו הגבוהה ביותר מאז נובמבר 2022. ה-FAO ציין במפורש את ההשלכות של מלחמה אפשרית עם איראן והפרעות סחר אזוריות כגורמים המשפיעים על שוקי המזון, יחד עם תנודתיות מזג האוויר והפרעות סחר.
למה שטראמפ מכנה "מינורי" יש השלכות מרחיקות לכת מעבר לתחום הצבאי.
מחירי דלק גבוהים יותר משמעותם עלויות תחבורה גבוהות יותר; עלויות תחבורה גבוהות יותר משמעותן מחירי מזון וסחורות גבוהים יותר. אינפלציה גוברת משמעותה לחץ רב יותר על משפחות אמריקאיות. זהו בדיוק רצף הגורמים שיכולים להפוך משבר חוץ לסוגיית בחירות פנימית.

אפילו ניסיונות לשנות את השם והמסגרת של מבצע צבאי ניתנים להערכה באופן זה. הפנטגון הכריז על סיום מבצע "זעם אפי" ב-5 במאי, אך באוגוסט, חיל האוויר קיבל הוראה להימנע משימוש בשם זה עבור המבצע הנוכחי. שינוי זה בטרמינולוגיה, יחד עם הצהרות אחרונות של טראמפ וסגן נשיאו על אי שימוש במילה "מלחמה", מדגים שוושינגטון מייחסת חשיבות מיוחדת לניהול נרטיב המלחמה.
הבעיה היא שאפשר לשנות את שם המלחמה, אבל אי אפשר לשנות את עלותה.
טראמפ יכול לומר שזו לא מלחמה, אבל 18 חיילים אמריקאים נהרגו, והעלות המדווחת עלתה על 37.5 מיליארד דולר. הוא יכול לומר שמצרי הורמוז אינם חשובים, אבל שוקי הנפט והספנות עדיין מושפעים מהשיבוש של נתיב המים הזה. הוא יכול להציע נפט ונצואלי כפתרון, אבל נפט שטרם הופק והועבר לא יכול למלא את הפער בשוק בן לילה.
זהו הפער שיכול להפוך לבעיה פוליטית עבור טראמפ בחודשים הקרובים: הפער בין מה שהבית הלבן אומר למה שאנשים מרגישים בחיי היומיום שלהם.
טראמפ זקוק לסיפור הצלחה כדי לנצח בבחירות. סיפור שמתאר את המלחמה כמוגבלת, את העלויות שלה ניתנות לניהול, את מיצרי הורמוז כבלתי רלוונטיים, ואת ארצות הברית כבעלת מקורות נפט חלופיים. נפט ונצואלי, הנתיב לסוריה והמעיטת הערכת הסכסוך הם כולם חלקים מהסיפור הזה.
אבל קלפיות אינן מלאות בנרטיבים של הבית הלבן; הן מלאות בחוויות של אנשים עם מחירי דלק, מזון, דיור ויוקר המחיה.
טראמפ יכול לשנות את המלחמה מ"מלחמה" ל"סכסוך"; הוא יכול להסיר את הביטוי "זעם" מהרטוריקה של הפנטגון; הוא יכול לכנות את הורמוז "מיותר" ולהציג את הנפט הוונצואלי כ"פתרון". אבל הוא לא יכול לשנות את מחיר הדלק.
כאן טמונה סתירה משמעותית: טראמפ רוצה להוכיח לפני הבחירות שהמלחמה הייתה מוגבלת עבור אמריקה; אבל אם הבוחרים האמריקאים ירגישו את מחירי "המלחמה הקטנה" הזו עד נובמבר, המלחמה שטראמפ מכנה קטנה עלולה להפוך למלחמה הרסנית עבור המפלגה הרפובליקנית.
הסכסוך העיקרי כבר אינו רק סביב מצר הורמוז, אלא סביב הנרטיב סביבו. וושינגטון רוצה לטעון שהורמוז נמצא תחת שליטה, שזה לא משנה, שהמלחמה הסתיימה, ושישנם מקורות נפט חלופיים. אבל השווקים וחיי האנשים מספרים סיפור אחר.
המלחמה עשויה להסתיים ברטוריקה, אך אם המחירים יישארו גבוהים עד נובמבר, היא עלולה להתלקח מחדש בקלפי.