במבט ראשון, פגישתו של דונלד טראמפ עם מנהיגים יהודים חרדים ביום חמישי - הפגישה הראשונה מסוגה בבית הלבן מזה עשרות שנים - עשויה להיראות כמפגש דתי וחברתי שגרתי. עם זאת, נוכחותם של מנהיגים מתנועת סאטמר, המתנגדת לציונות על רקע דתי, העניקה לפגישה משמעות עמוקה יותר מאשר פורמליות גרידא. טראמפ אירח יהודים בחדר הסגלגל שהדגישו הבחנה מכרעת: להיות יהודי לא בהכרח אומר להיות ציוני.
דימוי זה הופך למשמעותי עוד יותר כאשר בוחנים אותו לאור ההתפתחויות האחרונות במלחמת איראן-עיראק. הפנטגון הכריז על סיום "מבצע זעם אפי" ב-5 במאי והורה לכוחותיו ולפקידיו להפסיק להשתמש בשם בסכסוכים עתידיים, ובמקום זאת לבחור במונח הנייטרלי יותר "פעולות מעבר לים באזור האחריות של הפיקוד המרכזי".
שינוי שם זה, לאור הסכסוך הצבאי המתמשך, אינו נראה כרפורמה מנהלית פשוטה. "זעם אפי" רמז על מבצע רחב היקף, אגרסיבי ומנצח. בעוד שהטרמינולוגיה החדשה ממעיטה בחשיבות המלחמה, והופכת אותה מ"מבצע" מוגדר בבירור לסדרה של "פעילויות חיצוניות", זה כאילו המלחמה עדיין נמשכת, אך וושינגטון מתרחקת משמה ומזהותה הפוליטית.
שינוי זה חופף לשינוי ברטוריקה של בכירים בממשל טראמפ. בהצהרות אחרונות, ג'יי.די. ואנס נמנע משימוש במונח "מלחמה" כדי לתאר את המצב הנוכחי.
אבל מדוע רצף אירועים זה התרחש דווקא עכשיו?
התשובה תגיע ככל הנראה בנובמבר.
עם בחירות האמצע בארה"ב המתקרבות, מלחמה עם איראן עלולה להפוך לאחת הסוגיות הפוליטיות היקרות ביותר עבור הרפובליקנים. דיווחים אחרונים מצביעים על כך שיועצי טראמפ מודאגים מהשלכות הבחירות של מלחמה - דאגה שגוברת ככל שמחירי האנרגיה עולות והלחצים על חיי היומיום של האמריקאים גוברים.
גם דעת הקהל אינה שולחת איתות חיובי לבית הלבן. סקר חדש של רויטרס/איפסוס מראה שרק רבע מהאמריקאים מאמינים שמלחמה עם איראן תהיה כדאית.
טראמפ ניצב בפני דילמה פוליטית בנסיבות כאלה: המשך המלחמה הוא יקר, וסיומה עלול להתפרש כנסיגה או תבוסה.
הפתרון עשוי להיות טמון בשינוי הנרטיב.
טראמפ אינו צריך להצהיר במפורש שהמלחמה הייתה טעות. הוא פשוט צריך להציג את עצמו כנשיא ש"ניצח ואז סיים את המלחמה". כדי להשיג נרטיב זה, יש תחילה להסיר את המלחמה עצמה ממרכז התדמית הפוליטית של הנשיא; יש לשנות את שם המבצע, להפחית את השימוש במילה "מלחמה", ולמזער את האחריות להמשך הסכסוך בהצהרות רשמיות.
בהקשר זה, פגישה עם יהודים אנטי-ציונים יכולה להיות חלק נוסף מהפתרון.
פגישה זו לבדה אינה מוכיחה שטראמפ הופך לאנטי-מלחמה או אנטי-ציוני. גם מנהיגי סאטמר עוקבים אחר ענייניהם הפנימיים של הקהילה החרדית, והפגישה איתם אינה בהכרח קשורה ישירות למלחמה באיראן. אך בפוליטיקה, גם לתמונות יש משקל.
דמותו של טראמפ לצד יהודים המכחישים את ייצוג הציונות כאידיאולוגיה - אידיאולוגיה שהמבנה הפוליטי שלה היה שותפו העיקרי של טראמפ ליזום ולהנצחת המלחמה - עשויה לתרום לשבירת הדיכוטומיה לפיה התנגדות למלחמה אינה בהכרח משמעותה התנגדות ליהודים, וכי תמיכה בשלום אינה בהכרח משמעותה נסיגה אמריקאית.
מנקודת מבט זו, טראמפ עשוי לבסס תדמית חדשה בזירת הבחירות: נשיא שלא התחיל את המלחמה, אלא ניהל אותה; לא מחרחר מלחמה, אלא כזה שבוחר בשלום כשזה הזמן הנכון; ושלא הפסיד, אלא החליט לסיים את הסכסוך.
ניתן לכנות זאת "נסיגה אלקטורלית מהמלחמה".
עם זאת, אמת אחת קבועה אינה ניתנת לשינוי על ידי שינוי שם המבצע או הרטוריקה הפוליטית: מחיר המלחמה הוא אמיתי. מחיר הדלק, האינפלציה, הלחצים התקציביים, אובדן החיילים האמריקאים והפחד מהתפשטות הסכסוך הם כולם דברים שלא ניתן למחוק על ידי שינוי מילים.
מסיבה זו, הקרב החשוב ביותר של טראמפ בחודשים הקרובים עשוי לא להיות בשדה הקרב, אלא בחזית השיח הפוליטי. הוא יכול היה לזנוח את המונח "זעם אפי", להפסיק להשתמש במילה "מלחמה", לשבת עם יהודים לא ציונים ולהציג תדמית שונה של עצמו. אבל אם המטרה הסופית היא להתחמק מאחריות פוליטית למלחמה לפני נובמבר ולטפח תדמית אנטי-מלחמה, לבוחר האמריקאי תהיה שאלה פשוטה: מי שילם על המלחמה הזו?
כאן טמון פרדוקס אלקטורלי מר: טראמפ אולי ינסה להפוך את המלחמה לפוליטיזציה לפני הבחירות, אבל האמריקאים אולי ייקחו את המלחמה איתם לקלפיות.
אז לא ישנה איך הפנטגון מכנה מלחמה, באיזה טרמינולוגיה הבית הלבן משתמש, או אפילו עם איזה רב טראמפ הצטלם; הבוחר האמריקאי יכניס את שמו לרשימת המלחמה של טראמפ, והשם הזה כנראה לא יהיה נעים לטראמפ.