דונלד טראמפ הקדיש שוב את הרטוריקה המאיימת שלו, את ההסתה לכאוס פנימי ואת הטענה כי המשא ומתן עם איראן מיותר עבורו, מה שהופך את אלה למוקד הצהרותיו בנוגע לטהרן. גישה זו חורגת מעבר לתצוגת ביטחון עצמי והצגת כוח; זוהי ניסיון מונע תקשורת לעוות את הנושא ולהמעיט בערכה של המציאות המתעוררת בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה והיחסים הבינלאומיים לנוכח האסטרטגיות של וושינגטון.
על ידי הפיכת עצמו למרכז תשומת הלב התקשורתית, טראמפ מנסה לכפות את הנרטיב המועדף עליו על דעת הקהל. עם זאת, מבט ריאליסטי על ההתפתחויות האחרונות מגלה שחלק ניכר מההייפ הזה הוא תגובה לכישלון התוכניות האנטי-איראניות ולשחיקה ההדרגתית של החד-קוטביות האמריקאית. בינתיים, תפקידה, כוחה, חוסנה והשפעתה האזורית והבינלאומית של איראן הפכו ברורים יותר מתמיד.
טהרן: המדינה המארחת שניפצה את נרטיב הבידוד של איראן
בשנים האחרונות, הבית הלבן ומכונת התעמולה המערבית ניסו להציג את איראן כמדינה מבודדת ומקור למשברים וחוסר ביטחון. עם זאת, אירוח ועידת האחדות האסלאמית על ידי הרפובליקה האסלאמית של איראן, בהשתתפות נציגים מעשרות מדינות, הציג תמונה שונה של מציאות היחסים בתוך העולם האסלאמי.
המסר המקיף והמעורר השראה של המנהיג העליון בפגישה זו אישרר מחדש את מעמדה של איראן ככוח מרכזי לאחדות בעולם האסלאמי כנגד הגמוניה ומדיניות יהירה. נוכחותן של מספר כה גדול של מדינות אסלאמיות לא הייתה רק אירוע טקסי, אלא עדות לקשרים הפוליטיים והאינטלקטואליים המתמשכים בין איראן לחלק משמעותי מהעולם האסלאמי ולתנועות אוהבות חופש.
מציאות זו יכולה להסביר חלקית את כעסה של וושינגטון ואת התעקשותו של טראמפ לאיים שוב ושוב בפעולה צבאית נגד איראן, שכן פרויקט בידוד טהרן הפך לבלתי מציאותי יותר ויותר.
מפסגת ה-G20 לשנגחאי: מצור שלא התממש.
ארצות הברית מדברת על סנקציות "משתקות" ומאמצים לגייס את כל העולם נגד איראן, בעוד שהתפתחויות דיפלומטיות וכלכליות מציירות תמונה שונה. פסגת ה-G20 שאירחה ארצות הברית לא הצליחה להשיג את הקונצנזוס שוושינגטון ציפתה לו נגד איראן, בעוד שפסגת ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי בקירגיזסטן, בהשתתפות ראשי מדינות וממשלות של איראן, רוסיה, סין, הודו, פקיסטן ומדינות נוספות, הדגישה את הצורך לפתח יחסים כלכליים ולהילחם בחד-צדדיות.
בהקשר זה, פסגת שנגחאי לא הייתה רק אירוע דיפלומטי, אלא מסר ברור על מאזן הכוחות המשתנה ועל יעילותן הפוחתת של הסנקציות. טראמפ, מודע למציאות זו, מנסה להסיט את תשומת הלב הציבורית מכישלון הלחץ הכלכלי ומהניכור הגובר של חלק ניכר מהקהילה הבינלאומית ממדיניותה של וושינגטון על ידי הדגשת האיום הצבאי ויצירת הייפ תקשורתי.
הסוד מאחורי חוסר רצונו של טראמפ לנהל משא ומתן: משא ומתן שכבר אינו מייצג את עמדתה של אמריקה.
טראמפ מדבר כעת על התקפות רחבות יותר, לחץ כלכלי, מצר הורמוז, הסתה של העם האיראני למרד והתעלמות ממזכר איסלאמאבאד, ובמקביל טוען שאין לו רצון לנהל משא ומתן. אך הצהרות אלה חושפות סתירה ברורה: אמריקה רוצה משא ומתן רק אם הוא יוביל לכניעת איראן.
עם זאת, המציאות בשטח לא העניקה לוושינגטון הזדמנות כזו. תגובותיה הצבאיות של איראן לתוקפנות האמריקאית, הנזק המשמעותי שנגרם לתשתיות ולבסיסים צבאיים, ההודאה של כמה מנהיגים אמריקאים בקושי להשיב את הסטטוס קוו והעלויות הגוברות של המלחמה - כל אלה מצביעים על כך שהאופציה הצבאית לא אילצה את איראן לקבל את תנאיה של אמריקה.
לכן, אם אכן יתקיים משא ומתן, עליו להתבסס על המסגרת והתנאים שעליהם מתעקשת איראן; מציאות שעלולה להוביל לתבוסה פוליטית ואלקטורלית עבור טראמפ. לכן, הטענה לחוסר רצון לנהל משא ומתן אינה רק החלטה אסטרטגית, אלא ניסיון להסתיר את חוסר המינוף הנדרש של ארצות הברית כדי לכפות משא ומתן.
לוחמה כלכלית: התמרון האחרון של וושינגטון
הצהרותיו של שר האוצר האמריקאי חושפות, שלא במתכוון, את אותה מציאות, כשהוא מדבר על האפשרות של קרע במבנה הכוח, לחץ חברתי וחזרתה הסופית של טהרן לשולחן המשא ומתן.
המשמעות הברורה של עמדות אלה היא שוושינגטון לא זנחה את המשא ומתן ואינה בטוחה בתוצאות הלוחמה הכלכלית; אלא, היא מקווה שלחץ כלכלי ישיג את מה שהלוחמה הצבאית לא הצליחה להשיג.
עם זאת, משבר האנרגיה הפך למכשול חדש לאסטרטגיה זו. עליית מחירי הנפט, חששות לגבי ביטחון האנרגיה והעלויות הכלכליות הגוברות של המלחמה, כולם מדגימים שהשווקים אינם מושפעים מהנרטיב של הבית הלבן, אלא מקבלים את החלטותיהם על סמך המציאות בשטח. כושר ייצור הנפט של ונצואלה לבדה אינו מספיק כדי לפצות על המחסור הפוטנציאלי בנפט מהמפרץ.
בנסיבות אלה, פנייתה של וושינגטון לכוח צבאי כדי להפחית את העלות הגיאופוליטית של המלחמה עלולה, באופן פרדוקסלי, להגדיל את העלות הכלכלית שלה לארצות הברית עצמה, החל מאנרגיה ואינפלציה ועד לעלות ההון וללחץ על מחייתם של אזרחים אמריקאים.
בהקשר זה, הרטוריקה הקשה של טראמפ אינה אינדיקציה לסוף המשבר, אלא חלק מניסיון להסתיר את עומקו. מלחמה, סנקציות, איומים והבטחות כלכליות לא יכולים לטשטש לנצח את המציאות של מאזן הכוחות העולמי המשתנה. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, הבחירות הקרובות בארה"ב עשויות להיות בין הראשונות לחשוף את העלות האמיתית של מדיניות זו; ההתפרצות של היום בבית הלבן עשויה להפוך לחשבון הפוליטי של טראמפ מחר.