בהקשר זה טענו מקורות חדשותיים כי ארה"ב מבקשת תמיכה מחברי שרי האוצר של ה-G20 שנפגשו כדי להגביר את הלחץ הכלכלי על איראן ולהגביל את הערוצים הפיננסיים שלה.

עם זאת, טענה זו מועלית לאור ספקות חמורים לגבי האפשרות להגיע להסכמה כזו. בגלל המחלוקות העמוקות בין חבריו, ה-G20 אינו עוד מבנה מאוחד שבו וושינגטון יכולה להשתמש בקלות כדי להעביר את המדיניות שלה. בנוסף, ארצות הברית איבדה חלק חשוב מכוחה ומהכלים שלה לבניית קונצנזוס. בתחום הצבאי, מדינות רבות סירבו לעמוד לצד וושינגטון מול איראן. כיום, העולם מודע לחלוטין לכך שהלחץ הגובר על טהראן עשוי להוביל להסלמה של המשבר במיצר הורמוז ולהטיל עלויות אדירות על הכלכלה העולמית.

טראמפ חוזר למבנים אותם הכחיש בעבר

מאז חזרתו לבית הלבן, דונלד טראמפ נוקט במדיניות חוץ המבוססת על נסיגה ממוסדות בינלאומיים רבים, ואף הפעלת לחץ ואיומים עליהם. הוא גם סירב להשתתף בפסגת ה-G20 בדרום אפריקה בשנה שעברה, מהלך שזכה לתגובות וחוסר שביעות רצון מצד מספר חברים.

ניצחון שהפך יותר לנרטיב תעמולה

בחודשים האחרונים, טראמפ טען שוב ושוב כי ארצות הברית ניצחה את איראן וכי טהרן אינה מסוגלת עוד להתנגד. הוא אף הצהיר כי ארה"ב אינה זקוקה לתמיכתן של מדינות אחרות כדי להפעיל לחץ על איראן ואינה רואה סיבה לנהל משא ומתן איתה.

אך אם דימוי זה משקף את המציאות, עולה שאלה מהותית: אם כוחה הצבאי של איראן נהרס, כלכלתה קרסה, וטהרן חסרה את היכולת להפעיל השפעה, מדוע וושינגטון שוב מבקשת לגייס מדינות כדי ללחוץ על איראן? ומדוע היא מבקשת בו זמנית עשרות מיליארדי דולרים כדי לבנות מחדש ולמודרניזציה של צבאה?

התנהגותה בפועל של ארצות הברית שונה באופן משמעותי מנרטיב התעמולה שלה. ניסיון להחיות את הלחץ הכלכלי וחיפוש אחר בעלות ברית חדשות אינם בהכרח סימן לכוח; אלא, ייתכן שמדובר בהודאה מוקדמת בחוסר היעילות של המדיניות שוושינגטון טוענת שהיא מוצלחת.

ה-G20: הרכב המקשה על קונצנזוס נגד איראן

הרכב חברי ה-G20 מצביע על הקושי של הפרויקט האמריקאי לבנות קונצנזוס. אוסטרליה, קנדה, ערב הסעודית, ארצות הברית, הודו, דרום אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, ברזיל, מקסיקו, צרפת, גרמניה, איטליה, בריטניה, סין, אינדונזיה, יפן, דרום קוריאה והאיחוד האירופי יוצרים קבוצה הטרוגנית בעלת אינטרסים וסדרי עדיפויות שונים.

חלק מהחברות, כולל סין, ברזיל, דרום אפריקה וטורקיה, דוחות באופן מוחלט את יישום הסנקציות החד-צדדיות של ארה"ב. מדינות אירופה מתמודדות גם הן עם לחצים כלכליים ואנרגטיים ואינן יכולות להרשות לעצמן סנקציות חדשות. ערב הסעודית מודעת היטב לכך שתמיכה גלויה בכל תוכנית עוינת נגד איראן עלולה להיות בעלת השלכות ביטחוניות חמורות עבור הממלכה.

אפילו בעלות בריתה המסורתיות של וושינגטון, תחת לחץ מכסים ומדיניות חד-צדדית של טראמפ, מבקשות עצמאות גדולה יותר מארצות הברית מאי פעם. לכן, הרעיון של עמדה מאוחדת של ה-G20 נגד איראן דומה יותר לאיחוד שני קטבים מנוגדים מאשר לברית אמיתית.

מיצרי הורמוז: היכן שהלחץ אינו יעיל

בסופו של דבר, אף פגישה בינלאומית לא יכולה להתעלם מהמציאות הגיאופוליטית של מיצרי הורמוז. העולם מבין כיום שכל הגברת הלחץ על איראן עלולה להשפיע ישירות על ביטחון האנרגיה ועל הכלכלה העולמית. ארצות הברית השתמשה בכל משאביה כדי לשנות את הדינמיקה האזורית, אך גישה זו לא הניבה את התוצאה הרצויה עבור וושינגטון.

הדרך להפחתת הסלמה במשבר כעת אינה באמצעות הגברת הלחץ, אלא באמצעות משא ומתן ודיאלוג. טהרן גם הוכיחה שהיא אינה מוכנה להיכנע להפחדה ואיומים, וכי כל התנהגות עוינת עלולה להחריף את המשבר.

מנקודת מבט זו, ה-G20 אינו יכול להפוך לכלי חדש למימוש קמפיין "הלחץ המקסימלי" של טראמפ. אם מדינות באמת רוצות להקל על המשבר הכלכלי ולאבטח נתיבי אנרגיה, הדרך קדימה היא לקבל את המציאות האזורית, לכבד את ריבונותה של איראן ולהתרחק ממדיניות ההסלמה שנוקטות ארצות הברית וישראל. אחרת, כל פעולה עוינת תגרור מחיר שיכביד, בראש ובראשונה, על אותן מדינות שוושינגטון מנסה לצרף לחיקה.