במשך חודשים, התנהגותן של ארצות הברית וישראל כלפי איראן הוכיחה כי ההבדל העיקרי בין וושינגטון לתל אביב אינו מבוסס עוד על עקרון הלחץ לשינוי משטר באיראן, אלא על האופן שבו ניתן להשיג מטרה זו. צד אחד מתמקד בשיגור מתקפה צבאית ובהחלשת יכולותיה ההגנתיות והאסטרטגיות של איראן, בעוד שהצד השני מבקש להשיג את אותה מטרה בעלות צבאית נמוכה יותר באמצעות לחץ כלכלי, מצור ימי, קיצוץ הכנסות הנפט וסגירת ערוצים פיננסיים.

שינוי טקטי זה משמעותי ביותר, במיוחד לאחר חודשים של סכסוך. ארצות הברית דנה כעת בגלוי בהסלמת "המלחמה הכלכלית", ובמקביל, היא הפכה את המצור הימי שהוטל על יצוא הנפט האיראני לכלי הלחץ העיקרי. אפילו כמה גורמים אמריקאים רמזו שהאמברגו עשוי להימשך ללא הגבלת זמן.
העיתון הישראלי "הארץ" פרסם היום מאמר תחת הכותרת "שינוי משטר באיראן? מדוע זה עשוי לעבוד הפעם?". לאור ההתפתחויות האחרונות, יש לראות מאמר זה כיותר מניתוח עיתונאי בלבד. העיתון הישראלי טוען כי הרפובליקה האסלאמית שרדה מלחמה וסנקציות, אך כעת עומדת בפני אמברגו נפט, והפעם, המצב עלול לפגוע באחד מעמודי התווך החשובים ביותר של המשטר.
חשיבות המאמר טמונה דווקא בביטוי "הפעם" - הרעיון שלחצים קודמים נכשלו, וכי שילוב חדש של מלחמה, סנקציות, אמברגו נפט ולחץ כלכלי עשוי לשנות את דרכה של איראן.
אבל יש כאן טעות מהותית שארה"ב והמשטר הישראלי מתעלמים ממנה: איראן אינה רק קורבן של לחץ במשוואה זו; היא סוכן פעיל.
המודל שוושינגטון ותל אביב רודפות נראה כהתקדמות ליניארית: יותר לחץ, פחות הכנסה; פחות הכנסה, חוסר שביעות רצון גדול יותר; חוסר שביעות רצון גדול יותר, פילוג פוליטי; ולבסוף, חילופי שלטון.
אבל במציאות, יש משתנה אחד בין כל אחד מהשלבים הללו שאי אפשר להתעלם ממנו: יוזמות איראניות.
איראן הוכיחה שוב ושוב במהלך השנים שכאשר הצד השני חושב שטהרן הגיעה ל"סוף" שלה, היא יכולה לשנות את המשוואה באמצעות יוזמה, הפתעה ומשנה משחק. הניסיון של איראן אינו רק של "עמידה בלחץ", אלא גם של לחץ משתנה.
זה קריטי במקרה של מצור ימי. אפילו בהנחה שארצות הברית יכולה להפחית משמעותית את יצוא הנפט האיראני דרך הנתיב הדרומי, איראן אינה מדינה שמוצאיה הכלכליים והגיאופוליטיים מסתיימים במפרץ הפרסי. מזרחה, מערבה וצפוןה מחוברים על ידי רשת של מדינות שכנות, שווקים ונתיבי סחר יבשתיים.
כמובן, נתיבים אלה אינם יכולים פשוט להחליף את הקיבולת העצומה של התחבורה הימית, אך הם מזכירים לנו עובדה חשובה: חסימת מעבר צר אינה בהכרח אומרת כיתור מדינה לחלוטין.
אבל אפילו זו אינה הסוגיה החשובה ביותר.
הבעיה האמיתית מתחילה כאשר הלחץ עולה על רמת "העלות הכלכלית" והופך, מנקודת מבטה של ​​איראן, לאיום על הישרדותה וקיומה. בנקודה זו, טהרן בוודאי לא תציית לכללי המשחק שארצות הברית מאמינה שקבעה.
אם ארצות הברית תכננה את הסנקציות כדי להעביר את הלחץ על איראן, אז איראן, בתורה, תעביר את עלות הסנקציות לצד השני; משוק האנרגיה והביטחון הימי לאינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור, ואפילו להשפעה על המצב הפוליטי והכלכלי בתוך ארצות הברית עצמה. במקרה זה, הסנקציות, שהיו אמורות להיות "אלטרנטיבה למלחמה", עלולות בעצמן להפוך לזרז לסבב חדש של סכסוך.
הצהרותיו האחרונות של איסמעיל בגאי, דובר משרד החוץ, ראויות לציון מנקודת מבט זו. בתגובה לשאלה על דפוס ההתנהגות המשתנה של איראן, הוא דיבר על שילוב של "שחמט" ו"פוקר", וטען כי האיראנים הם גם שחקני שחמט מיומנים וגם שחקני פוקר מיומנים.
זו אינה רק מטאפורה תקשורתית. שחמט הוא משחק של חישוב, סבלנות ותכנון קפדני; פוקר, לעומת זאת, הוא משחק של עמימות ומידע לא שלם, המכריח את היריב לקבל החלטות ללא הבנה מלאה של יכולות הצד השני.
שילוב זה אומר שאיראן לא רק תעמוד בלחץ, אלא תשנה את כללי המשחק ברגע שהצד השני יאמין שניצח.
כאן טמונה החולשה העיקרית של השערת "הארץ". ניתוח זה רואה את איראן כ"סובלת בלחץ" בלבד, ולא כצד המסוגל לשנות את אופי וצורת משוואת הלחץ על ידי העברת עלויות הסנקציות על ארצות הברית ובעלות בריתה.
ארצות הברית עשויה להיות מסוגלת ליזום מלחמה; וושינגטון עשויה אף לשנות את צורת הלחץ ממתקפה צבאית למצור כלכלי. אך אין זה אומר שהיא יכולה לשלוט בתגובת איראן.
יזום מלחמה שונה מסיום שלה.
וושינגטון יכולה לבחור את עיתוי ושיטות הלחץ, אך היא אינה יכולה להבטיח את עיתוי התגובה האיראנית, את השיטות בהן היא תיעשה שימוש או את הנסיבות בהן היא תתמודד. למעשה, העברת המלחמה מהזירה הצבאית לזירה הכלכלית אינה בהכרח משמעותה שליטה רבה יותר בה; היא עשויה רק ​​לשנות את אופי אי הוודאות ואת עלויותיה.
כאן טמון פרדוקס בחישוב האמריקאי-ישראלי: ככל שהלחץ חזק יותר, כך גדל הסיכוי שאיראן תתפוס אותו כאיום קיומי; וככל שהאיום קיומי יותר, כך גדל התמריץ לשנות את כללי המשחק.
לכן, השאלה המרכזית אינה עוד האם האמברגו יכול להפעיל לחץ על איראן. ברור שהאמברגו כרוך בעלויות. חשוב מכך, הלחץ אינו בהכרח נשאר מוגבל להיקפו המיועד.
אם ארצות הברית וישראל מאמינות שהן יכולות להפחית את עלויותיהן על ידי הפיכת סכסוך צבאי לאמברגו כלכלי, הן עלולות לטעות קשות. במקום לבלום את המלחמה, האמברגו עלול להרחיב את היקף הסכסוך לתחומים שקשה לוושינגטון לשלוט בהם, החל מביטחון אנרגטי ומשלוח ימי ועד לאינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור, ואף עלול להטיל עלויות פוליטיות וכלכליות פנימיות על ארצות הברית.
מנקודת מבט זו, החולשה העיקרית של הנחת היסוד של "הארץ" טמונה לא רק בהערכת חוסנה של איראן, אלא גם בהנחה שאיראן היא בסך הכל שחקן פסיבי לנוכח לחץ. נכון שאיראן עשויה להתמודד עם לחץ, לשלם מחיר כבד ולספוג הפסדים, אך היא גם מסוגלת לקבוע כיצד, היכן ובאיזו מידה לגבות חלק מעלויות אלה מהצד השני.
וושינגטון ותל אביב אולי תכננו במשך חודשים לדחוף את איראן ל"נקודת הסיום" שלה, אך במאבקי כוח, נקודת סיום עבור צד אחד אינה בהכרח מייצגת את סוף המשחק. לפעמים, כאשר צד אחד מאמין שהשני מיצה את כל אפשרויותיו, כללי המשחק משתנים.
זה ההבדל בין הפעלת לחץ לשליטה בתוצאה; ונראה שזוהי הטעות הגדולה ביותר בחישוב באסטרטגיית "שינוי המשטר" באיראן.