עם תחילת השלב החדש במלחמה הכלכלית של ארה"ב נגד איראן, כמה כלי תקשורת בשפה הפרסית בחו"ל פתחו בקמפיין תקשורתי מקביל. קמפיין זה מתמקד באופן אינטנסיבי וחוזר ונשנה בחדשות על לחצים כלכליים, מחסור בסחורות, עליית מחירים וקשיי חיי היומיום. לעתים קרובות, הבעיה הכלכלית האמיתית מתוארת בהקשר רחב יותר מהיקפה בפועל - הקשר החורג מדיון גרידא ב"בעיה של היום" לדיון ב"משבר של מחר".
במודל תקשורתי זה, תור ארוך בתחנת דלק, עליית מחירים, תנודות מטבע או שיבוש באספקת מוצרים אינם רק ידיעות כלכליות. כל אחד מהם מוצג כעדות למשבר נרחב, ולפעמים כמבוא לאי שקט חברתי. דוגמאות בולטות לסוג זה של סיקור חדשותי פורסמו בימים האחרונים בנוגע למחסור בדלק ולסבלן של משפחות איראניות.
ניתן לתאר התנהגות זו כ"הכנה לאי שקט" או "הסתה חברתית". כאן, המונח "כאוס מקדים" הוא מושג אנליטי מקובל.
ניתן להגדיר את המושג "כאוס צפוי" כך: החברה טרם חוותה משבר מכריע ונרחב, אך היא מתמודדת ללא הרף עם דימוי של משבר עתידי; אין מחסור כללי, אך הציבור רואה חדשות על מחסור מדי יום; לא הייתה קריסה כלכלית, אך השיח התקשורתי מדבר על הכלכלה כאילו היא על סף קריסה; חוסר שביעות הרצון החברתי טרם הגיע לנקודת פיצוץ, אך יש דיבור מתמיד על "פיצוץ", "קריסה", "כעס עממי" ו"סף המחאה". במצב כזה, הציפייה עצמה יכולה להפוך למניע התנהגותי רב עוצמה.
כאוס צפוי דומה במידה מסוימת לאינפלציה צפוי. הכלכלה מכירה במושג "ציפיות" במשך שנים רבות. ציפיות אינפלציוניות יכולות לשנות את התנהגותם של צרכנים, יצרנים ומשקיעים לפני עליית המחירים. כאשר אנשים צופים עלייה חדה במחירים, הם עשויים לקנות מראש. כאשר אנשים צופים ירידה בערך המטבע, הם עשויים לפנות לנכסים חלופיים; וכאשר הם צופים מחסור בסחורות, הם עשויים להפוך לזהירים ואולי אף לאגור. לפיכך, בכלכלה מתוחה, בניית "ציפיות למשבר" יכולה להפוך לחלק מהמשבר עצמו.
אותו היגיון חל גם ברמה החברתית. התקשורת לא רק משקפת את המציאות, אלא גם, במידה מסוימת, קובעת אילו היבטים של המציאות בולטים ביותר, אילו נושאים נמצאים במרכז תשומת הלב, ובאיזו מסגרת הציבור מפרש אירועים. זה מה שלימודי התקשורת מכנים בולטות ומסגור. לכן, הבעיה אינה בהכרח שקר; לפעמים מדובר בהצגה סלקטיבית של עובדות ובהתעלמות או הצנעת חשיבותן של אלו שאינן תואמות את הנרטיב הרצוי.
כמובן, העם האיראני מתמודד עם בעיות כלכליות אמיתיות. אינפלציה, ירידה בכוח הקנייה, קושי בהשגת סחורות מסוימות, לחץ על הייצור וחוסר ודאות כלכלית אינם יכולים להיחשב כ"לוחמת תקשורת" בלבד. הכחשת הסבל האמיתי של החברה היא המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת לתקשורת הזרה. אנשים מכירים את חייהם טוב יותר מכל כלי תקשורת.
הבעיה מתחילה כאשר הסבל האמיתי של אנשים הופך לחומר לפרויקט פוליטי. כאשר כלי תקשורת, במקום לשאול "כיצד נוצרה בעיה זו וכיצד ניתן לפתור אותה?", שואל "כיצד בעיה זו יכולה להסלים לכעס, מחאה וחוסר יציבות?", הוא כבר לא רק עיסוק בעיתונות. כאשר חדשות כלכליות מוצגות באופן עקבי בהקשר של קריסה פוליטית, כאשר כל הפרעה זמנית מוצגת כראיה לכשל מערכתי, וכאשר המיקוד הוא כל הזמן על תחושות של חוסר אונים, כעס וייאוש במקום להסביר מנגנונים כלכליים, הוא למעשה משפיע על "ציפיות חברתיות".
מנקודת מבט זו, למלחמה הכלכלית האמריקאית יש שתי חזיתות: הראשונה היא הכלכלה הריאלית - נפט, סחר, מטבע, בנקאות ושרשראות אספקה ​​- והשנייה היא תפיסת החברה את עתיד הכלכלה. אם וושינגטון תוכל להפוך לחץ כלכלי למצב של חרדה מתמדת, היא תשיג חלק ממטרתה מבלי לנקוט בסנקציות נוספות.
אם חרדה הופכת לחוסר אמון, וחוסר האמון, בתורה, מוביל להתנהגויות רגשיות, כלכליות וחברתיות, אזי המלחמה הכלכלית חרגה מתחום הכלכלה והגיעה ללב ההון החברתי.
כאן מתבררת חשיבותו של המונח "כאוס מקדים". כאוס מקדים אינו בהכרח מרמז על קריאה ישירה למחאות רחוב; הוא מורכב הרבה יותר. הוא יכול לנבוע מהצטברות יומיומית של חדשות שליליות, מבחירה קפדנית של נושאים, מהדגשה מתמדת של בעיות וציפיות פסימיות לגבי העתיד. עם הזמן, הציבור לא רק מתמודד עם בעיות קיימות אלא גם מפתח דימוי מנטלי של עתיד קודר. חברה התופסת את העתיד כחסר סיכוי לחלוטין רגישה יותר להתנהגויות מסוכנות ולתגובות רגשיות.
בנסיבות כאלה, תגובת איראן לא צריכה להיות הכחשת הבעיה או כניסה למלחמת תעמולה עם כלי תקשורת זרים. אם כלי תקשורת מציג תור בתחנת דלק, התגובה הנכונה אינה להכחיש את קיומו, אלא להסביר את סיבתו, אורכה, את תוכנית הממשלה לפתרונו ומתי הוא ייפתר. אם המחירים עולים, יש לספק סטטיסטיקות מדויקות; אם המדיניות פגומה, יש לקחת אחריות; ואם לחץ חיצוני תורם לבעיות, יש להסביר זאת באמצעות נתונים ועובדות, ולא בסיסמאות.
התרופה הטובה ביותר ל"כאוס מקדים" היא שקיפות וניהול משברים יעיל. חברה המקבלת מידע מדויק ובזמן פחות פגיעה לשמועות ולנרטיבים מוגזמים. חברה שיודעת את תוכנית הממשלה לאספקת סחורות, מטבע, דלק ופרנסה פחות נוטה להתפרצויות רגשיות. וחברה שמרגישה שקולה נשמע נוטה פחות לפנות לנרטיבים המפרשים את כל הבעיות כמבוי סתום היסטורי ופוליטי.
מנקודת מבט זו, הדגש האחרון של הנשיא על דיאלוג פתוח ושקוף עם העם הוא אולי החלק החשוב ביותר באסטרטגיית התקשורת של המדינה בנסיבות הנוכחיות. אם הממשלה רוצה להתמודד עם פעולות פסיכולוגיות, עליה תחילה לחזק את סמכותה התקשורתית. כלי תקשורת מקומיים חייבים להיות מסוגלים לבשר חדשות רעות לפני כלי תקשורת זרים, להסביר בעיות ואף לדרוש תשובות מפקידים. כלי תקשורת המדכאים חדשות רעות סוללים ביעילות את הדרך לכלי תקשורת אחרים לפרסם אותן בפרשנות משלהם.
מצד שני, ביקורת על התקשורת בשפה הפרסית בחו"ל לא צריכה לשמש כתירוץ להשתקת ביקורת מבית. הבחנה זו היא קריטית. החברה זקוקה לתקשורת ביקורתית, חופשית ומקצועית כדי להתגבר על המשבר הכלכלי. ביקורת על הממשלה אינה אנטי-פטריוטית; חשיפת ליקויים אינה אנטי-פטריוטית; ודרישה לתנאי חיים טובים יותר אינה אנטי-פטריוטית. התנהגות אנטי-פטריוטית מתעוררת כאשר סבלם האמיתי של העם מנוצל לא כדי לפתור את הבעיה, אלא כדי להעמיק את הייאוש וחוסר היציבות; כאשר התקשורת, במקום לתעל את חוסר שביעות הרצון לדרישות לרפורמה, מנסה להפוך אותו לתחושה של שיתוק ופיצוץ.
במקביל, התקשורת המקומית חייבת גם היא להיזהר מליפול לאותה מלכודת היגיון כאשר היא מתמודדת עם אווירה כזו. אם צד אחד מגזים במשבר והשני מכחיש את קיומו, שניהם בסופו של דבר יפגעו בהון החברתי. החברה של ימינו זקוקה לנרטיב כנה יותר מכל דבר אחר; נרטיב שמכיר בקושי ומדגים את האפשרות להתגבר עליו.
המלחמה הכלכלית האמריקאית עלולה להימשך חודשים, וכמה ניתוחים אחרונים מצביעים על כך שהיא אף עלולה להסלים למלחמת התשה ממושכת. בתרחיש כזה, הכלכלה והנפש הציבורית יהפכו לשדות הקרב העיקריים. לכן, הגנה על מדינה אחרת אינה רק עניין של שמירה על יתרות מטבע חוץ, הבטחת זמינות סחורות או ניהול השוק; שמירה על "ביטחון בעתיד" היא חלק בלתי נפרד מההגנה הלאומית.
אם המלחמה הכלכלית מבקשת להפוך את המציאות הקשה של ימינו לעתיד קודר ובלתי נמנע, משימתה של התקשורת המקצועית היא להתרחק הן מה"מציאות" והן מה"נרטיב". לאנשים יש זכות לכעוס על עליית מחירים, מחסור, אינפלציה וחוסר יעילות; אך אסור שאף חברה תאפשר לניצול הכעס הלגיטימי שלה לטובת פרויקט פוליטי זר.
זהו אולי בדיוק מקור "הכאוס המקדים": חברה שחוששת לא רק ממה שיש, אלא גם ממה שאומרים לה כל הזמן שיקרה. אי אפשר להתמודד עם תופעה זו באמצעות צנזורה או על ידי מכירת תקוות שווא; הדרך היחידה קדימה היא באמצעות אמירת אמת, ממשל תקין, עיתונות מקצועית ובניית מחדש של אמון הציבור. במלחמה שמטרתה הסופית היא לשנות את מסלולה של אומה, שימור יכולת ההבחנה של הציבור עשוי להיות חשוב יותר מכל נשק אחר.