בהכרזה על שלב חדש של לחץ כלכלי על איראן, נכנסה ממשלת ארה"ב לזירה מאתגרת ביותר שניתן לתאר כ"מלחמה כלכלית עולמית". שלב זה אינו נקרא עוד בפשטות "לחץ מקסימלי", אלא כינה אותו וושינגטון במונחים כמו "יום הניצחון הכלכלי" ו"לוחמה כלכלית". שר האוצר האמריקאי באסנט הודיע כי וושינגטון מתכוונת לנתק את כל העורקים הכלכליים שנותרו לאיראן והזהיר מדינות שימשיכו לסחור עם טהרן כי יתמודדו עם השלכות כלכליות וסנקציות אמריקאיות משניות אם יחסים אלה יימשכו. החבילה החדשה מכוונת גם לכ-60 אנשים וישויות הקשורים לאיראן, אם כי וושינגטון נמנעה עד כה מלפגוע במוסדות פיננסיים מסוימים, כולל בנקים סיניים גדולים. התפתחות זו מעלה שאלה חשובה: האם סין מוכנה להתמודד עם צעד אמריקאי זה ולשלם את המחיר כדי לשמור על קשריה הכלכליים עם איראן? את התשובה לשאלה זו אין לחפש אך ורק בהקשר של היחסים הפוליטיים והכלכליים בין בייג'ינג לטהרן, או אפילו על ידי הערכת היתרונות המסחריים של שיתוף הפעולה הכלכלי בין סין לארצות הברית והשוואתם להיקף הסחר הסיני עם איראן. הטענה לפיה הסחר של סין עם ארצות הברית גדול בהרבה מהסחר שלה עם איראן, וכי בייג'ינג בסופו של דבר תיכנע לוושינגטון כדי להגן על האינטרסים שלה, מתעלמת ממשתנה מכריע.
הנושא המרכזי בסכסוך הסחר בין ארה"ב לסין אינו איראן, אלא הריבונות הכלכלית של מדינות ומגבלות יכולתה של אמריקה לווסת את הסחר מעבר לגבולותיה.
בשנים האחרונות, סין הקימה מסגרת משפטית רב-שכבתית כדי להתמודד בדיוק עם מגמה זו. החוק הסיני להתמודדות עם סנקציות זרות, שנכנס לתוקף ביוני 2021, הוא עמוד התווך החשוב ביותר שלו. סעיף 12 לחוק זה קובע כי ארגונים ויחידים אינם רשאים ליישם או לסייע ביישום סנקציות מפלות ואמצעים מגבילים שהטילו מדינות זרות נגד אזרחים או ארגונים סינים. סעיף זה מספק בסיס מכריע לקביעת האחריות המשפטית לציות לסנקציות זרות בתוך סין.
חשיבותו של חוק זה טמונה לא רק בהיקף סמכותה של ממשלת סין להטיל אמצעי נגד, אלא גם בהגנה על יחידים וחברות סינים הסובלים מהפסדים כתוצאה מסנקציות זרות, מה שמאפשר להם לפנות לערכאות משפטיות ופיצוי. משמעות הדבר היא שחברה שמסרבת לנהל עסקים עם ישות סינית בגלל סנקציות אמריקאיות עלולה להתמודד עם תביעות אחריות ותביעות פיצויים בבתי המשפט הסיניים.
מנגנון זה חוזק במרץ 2025 באמצעות תקנות משלימות. במסגרת זו, יישום סנקציות זרות או סיוע ביישומן עשוי להוביל להכללת יחידים וישויות ברשימות אמצעי נגד ולהטלת אמצעי נגד.
בין מרכיבי מנגנון זה נמנים "כללי חסימה", או "כללים נגד יישום לא מוצדק של חוקים ואמצעים זרים מחוץ לסין". תקנות אלו מאפשרות לבייג'ינג למנוע יישום סנקציות ומגבלות זרות בתוך שטח סין במקרים מסוימים. חשיבותו של מנגנון זה הודגשה לראשונה ב-2 במאי 2026, כאשר משרד המסחר הסיני הפעיל לראשונה סמכות זו. בתגובה לסנקציות שהוטלו על חמישה בתי זיקוק סיניים, הוא הורה כי הסנקציות הרלוונטיות לא יוכרו, יוחלו או לא יעמדו בהן בסין. פעולה זו הייתה קשורה ישירות לסנקציות האמריקאיות שהוטלו על בתי הזיקוק הסיניים בגין רכישת נפט איראני.
אך סין נקטה צעד משמעותי יותר: היא העבירה את אמצעי הנגד שלה נגד הסנקציות האמריקאיות מרמת הממשלות והתקנות המנהליות לרמת בתי המשפט וקשרים עסקיים פרטיים.
דוגמה מובהקת לכך היא התיק שהוגש לבית המשפט הימי של שנגחאי נגד חברת ספנות סינגפורית. בשנת 2022, חברה שבסיסה בהונג קונג שלחה מוצרים אלקטרוניים בשווי של כמעט 5 מיליון יואן משנגחאי לפנמה. לאחר שנודע לה כי החברה ההונג קונגית כפופה לסנקציות אמריקאיות, החברה הסינגפורית הפרה את התחייבויותיה ובסופו של דבר החזירה את הסחורה לסין. בפברואר 2026, בית המשפט הימי של שנגחאי הורה לחברה ההונג קונגית לשלם למעלה מ-4.99 מיליון יואן (כ-740,000 דולר), בתוספת ריבית.
בית המשפט קבע כי חשש מסנקציות זרות אינו מהווה הגנה משפטית בגין הפרת חוזה, שכן התנהגות כזו עשויה ליפול תחת סעיף 12 לחוק המאבק בסנקציות זרות.
חשיבותו של המקרה הסינגפורי טמונה לא רק בסכום הפיצויים שנפסק, אלא גם בעובדה שבית המשפט העממי העליון של סין כלל אותו בסדרת תיקים היסטוריים שלו, וסימן את ההחלטה השיפוטית הראשונה המאשרת במפורש את אופיו המחייב של החוק המאבק בסנקציות זרות. בית המשפט פסק עוד כי חשש מסנקציות אמריקאיות אינו, כשלעצמו, בסיס משפטי להפרת התחייבות חוזית בסין.
התפתחות זו נושאת מסר מכריע לחברות בינלאומיות: חברה זרה עלולה לחשוף את עצמה לסנקציות בוושינגטון אם לא תעמוד בסנקציות האמריקאיות; אך אם היא מסרבת למלא את התחייבויותיה כלפי ישות סינית רק משום שהיא כפופה לאותן סנקציות, היא עלולה להתמודד עם תביעות משפטיות, תביעות פיצויים ואף השלכות רגולטוריות בסין. במילים אחרות, בייג'ינג נושאת ב"עלות משפטית בגין עמידה בסנקציות האמריקאיות".
לכן, לא ניתן לצמצם את הסוגיה לאמירה "סין נלחמת בארה"ב על נפט איראני". איראן היא רק אחד ממקרי המבחן החשובים ביותר בסכסוך זה. אם הסוגיה היום היא רכישת נפט איראני, מחר זו יכולה להיות רוסיה, מדינה אסייתית, חברת טכנולוגיה, שרשרת אספקה או כל ישות מסחרית אחרת שוושינגטון תחליט למנוע ממנה גישה לשוק ולמערכת הפיננסית האמריקאית.
במציאות, סין אינה מגינה על איראן רק כדי שאיראן תוכל למכור יותר נפט; היא מגינה על זכותה להחליט באופן עצמאי עם אילו מדינות היא סוחרת ותחת אילו כללים. עבור בייג'ינג, הסוגיה הבסיסית היא מניעת הפיכת סנקציות חד-צדדיות אמריקאיות לכלל מחייב עבור חברות וממשלות שאינן אמריקאיות.
במובן זה, ל"יום הכלכלי המכריע" שהוכרז על ידי טראמפ ובאסנט נגד איראן יש השלכות הרבה מעבר לטהרן. וושינגטון שואפת להרחיב את השפעתה הכלכלית על רשת של מדינות וחברות זרות כדי לנתק את גלגלי החיים של איראן; בתגובה, סין בילתה את השנים האחרונות בחקיקת חוקים, הוצאת תקנות לחסימת סחר, הנפקת צווי פיצוי והקמת מנגנונים משפטיים כדי להתמודד עם אותה השפעה חיצונית.
כתוצאה מכך, השאלה האמיתית אינה עוד "האם סין תשלם את המחיר על מה שאיראן עושה נגד ארצות הברית?" אלא "האם ארצות הברית יכולה, באמצעות כוחו של הדולר, השוק ומערכתה הפיננסית, לקבוע את כללי הסחר העולמי ולאלץ אחרים ללכת בעקבותיה?" איראן אינה נקודת מחלוקת במשוואה זו; היא קרקע ניסויים. הסכסוך העיקרי הוא עימות בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, הראשונה והשנייה בגודלה, על מי הזכות לקבוע את כללי היחסים הכלכליים הגלובליים. אם סין תיכשל במבחן הזה, המעט שתסבול הוא שלילת הזכות לרכוש נפט איראני. הנזק למוניטין שלה שנגרם עקב הקמת מודל חדש של כוח כלכלי אמריקאי הוא הפסד משמעותי שיהווה אתגר רציני לזהותה הפוליטית והכלכלית. אם בייג'ינג תצליח לגייס התנגדות משפטית וכלכלית לסנקציות חד-צדדיות של ארה"ב, היא תגן על אמינותה הפוליטית ותחזק את אחד מעמודי התווך החשובים ביותר של מערכת כלכלית רב-קוטבית.