ימים אלה חופפים לציון יום השנה החמישי לנסיגה החפוזה והמשפילה של כוחות ארה"ב מאפגניסטן; נסיגה שהגיעה לאחר שני עשורים של כיבוש והתערבות צבאית, עם עלויות אנושיות וכלכליות עצומות, ובסופו של דבר הסתיימה מבלי שוושינגטון הצליחה לבסס את המבנה הפוליטי הרצוי לה בקאבול. ההתפתחויות של חמש השנים האחרונות חשפו, מצד אחד, את הצורך של מנהיגים אפגנים, ובמיוחד הטליבאן, לתעדף אחדות לאומית, להקים ממשלה מכילה ולהיענות לדרישות החברתיות והכלכליות של העם; ומצד שני, הן הדגישו את חשיבות הקירוב האזורי, השכנות הטובה והשיתוף פעולה בפתרון בעיות המדינה. עם זאת, סקירת הגורמים וההשלכות של הכיבוש מציעה לקחים חשובים אף יותר בנוגע לצורך לבסס ביטחון באזור.

אפגניסטן: מהתירוץ של לוחמה בטרור למורשת הכיבוש
ארצות הברית פתחה במלחמה וכבשה את אפגניסטן בשנת 2001, תוך שימוש באירועי ה-11 בספטמבר כתירוץ. דיווחים שפורסמו על עליית אל-קאעידה מצביעים על תפקידה של מדיניות ארה"ב ובנות בריתה במהלך המלחמה הקרה ותמיכתם בקבוצות חמושות באפגניסטן - מדיניות שהשלכותיה הפכו מאוחר יותר לאחד האתגרים הביטחוניים המשמעותיים ביותר בעולם. אף על פי כן, וושינגטון נכנסה למלחמה תחת דגל לוחמה בטרור שנמשכה שני עשורים והותירה אלפי הרוגים.
בינתיים, הסכסוך האפגני לא הוגבל לפעולה צבאית. דיווחים רבים תיעדו הפרות של זכויות אזרחיות, פעולות עקובות מדם ויחס לא אנושי. אסון שדה התעופה בקאבול במהלך נסיגת הכוחות האמריקאים, ולאחר מכן תקיפה אווירית אמריקאית שהרגה בני משפחה, כולל ילדים, ציירו תמונה קודרת של סוף ההתערבות הזו. הנסיגה הותירה גם אפגנים רבים, ששיתפו פעולה עם כוחות זרים במשך שנים, במצב של כאוס וחרדה.
המערב נסוג, אך התחייבויותיו נותרו בלתי מולאו.
חמש שנים לאחר נסיגת ארה"ב, חלק ניכר מהשיח בתקשורת המערבי נותר ממוקד בתפקוד הטאליבן, מעמד האישה, עוני ומשבר ההומניטרי באפגניסטן - נושאים שללא ספק מצדיקים תשומת לב, אך לא ניתן להפרידם ממורשתם של שני עשורים של מלחמה והתערבות זרה. המשבר הכלכלי וההומניטרי באפגניסטן אינו התוצאה היחידה של ההתפתחויות בחמש השנים האחרונות, וגם לא ניתן להתעלם מאחריותן של המדינות המתערבות בעיצוב מבנה המשבר הזה.
בהקשר זה, הביקורת העיקרית מופנית לשיח שלעיתים מציג את סיום נוכחות ארה"ב ונאט"ו כ"שינוי משטר פוליטי" בלבד, מבלי להדגיש את ממדי שני עשורים של כיבוש, נפגעים אזרחיים וכישלונו של המערב למלא את התחייבויותיו. השאלה הבסיסית היא: אם זכויות אדם וצדק הם סטנדרטים אוניברסליים, מדוע לא הועמדו לדין מבצעי הפרות זכויות אדם נרחבות נגד העם האפגני, בהתאם לטענות המערב על שמירת זכויות אדם?
מקאבול לעזה: מחיר החסינות
חסינות על פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם אינה רק עניין של העבר. כאשר מבצעי פשעים באפגניסטן נותרים ללא עונש, זה שולח מסר מסוכן לפיו מעצמות גדולות יכולות להטיל אחריות על מדינות אחרות על התערבויותיהן ולהימנע מעונש.
מאפגניסטן ועד להתפתחויות בסוריה ובעיראק, מפשעי הישות הציונית בעזה ובלבנון ועד לטרגדיות של מלחמות אזוריות, נותרת שאלה מהותית: מדוע סטנדרטים של זכויות אדם ומשפט בינלאומי אינם מיושמים באופן שווה על כולם? חוסר העקביות המתמשך הזה הטילה ספק רב בטענות המערב לחופש, צדק וזכויות אדם.
השגת ביטחון מקומי: הלקח הגדול מאפגניסטן
הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן חשפה, יותר מכל דבר אחר, אמת אסטרטגית: אף מעצמה זרה לא יכולה להיחשב כערובה קבועה לביטחון של אף מדינה. נטישת אשרף גאני על ידי וושינגטון וקריסת המבנה שבנתה בקפידה במשך שני עשורים הוכיחו שתלות ביטחונית במעצמות זרות יכולה בסופו של דבר להוביל לשעבוד פוליטי וכלכלי.
אם מדינות האזור רוצות להשיג ביטחון בר-קיימא, עליהן לחזק את יכולותיהן הפנימיות ולשתף פעולה עם שכנותיהן. אפגניסטן, בנוסף לטיפול רציני בדרישות החברתיות והכלכליות של אזרחיה, צריכה גם לחזק את האחדות הלאומית, לבסס ממשל כוללני ולהימנע מכפילות במדיניות בין המערב לשכנותיה.
שכנותיה של אפגניסטן, כולל איראן, אישרו שוב ושוב כי אינן רואות בביטחון המדינה נפרד מביטחון אזורי. ההבדל המהותי בין גישה זו לבין התערבויות של מעצמות חיצוניות הוא שהיא שואפת להשיג ביטחון בר-קיימא לא באמצעות שליטה וכניעות, אלא באמצעות שיתוף פעולה, כבוד הדדי, עצמאות ואינטרסים משותפים.
לכן, יום השנה החמישי לנסיגת ארה"ב מאפגניסטן אינו רק תזכורת לסיום הכיבוש, אלא אזהרה כי לא ניתן להשאיר את הביטחון האזורי לכוחות זרות.