בעוד שדעת הקהל העולמית מתמקדת בהתפתחויות במערב אסיה ובמלחמה באוקראינה, אמריקה הלטינית עדה להתפתחויות הנושאות מסרים משמעותיים מעבר לאזור בנוגע ליעדיה האסטרטגיים של אמריקה ולקשריה עם בעלות בריתה. התפתחויות אלו מראות כי מדינות שעדיין מבקשות להבטיח את ביטחונן בתמיכתה של וושינגטון עלולות בסופו של דבר להתמודד עם מציאות שונה מהבטחותיה.

מביזת משאבים ליישום מדיניות "ישראל תחילה"
ונצואלה ניתקה את יחסיה עם הישות הציונית בשנת 2009, בתגובה לרצון העם שלה ותמכה בעניין הפלסטיני. עם זאת, מנהיגיה החדשים של המדינה, שעלו לשלטון תחת השפעתה ולחץה של ארצות הברית, נעים כעת לקראת שיקום היחסים הקונסולריים עם תל אביב. לעומת זאת, קולומביה, תחת נשיאותו של אבלרדו דה לאס אספרנסה, שעלה לשלטון בתמיכתה והתערבותה של ארה"ב, הכירה בריבונות הישות הציונית על רמת הגולן הכבושה.
לא ניתן להתייחס להתפתחויות אלו כתוצאה בלבד של חילופי שלטון. הניסיון של ארגנטינה וכמה מדינות אחרות באמריקה הלטינית הראה כי שינויים באוריינטציה הפוליטית באזור זה מתרחשים לעיתים כתוצאה מסדרה של לחצים כלכליים, פוליטיים וביטחוניים מצד ארצות הברית. בתקופת טראמפ, וושינגטון ביקשה להגביל את השפעתן של סין ורוסיה ולבסס מחדש את אמריקה הלטינית כתחום השפעתה, תוך החייאת דוקטרינת מונרו. זה נע בין התירוץ של מאבק בסמים והפעלת לחץ על ממשלות לבין התערבויות פוליטיות, יצירת חוסר יציבות ופעולות צבאיות.
עם זאת, מאחורי מדיניות זו מסתתרת מטרה החורגת מתחרות גיאופוליטית: חיזוק פרויקט "ישראל תחילה" והתמודדות עם הגל הגובר של תנועות פלסטיניות ושוחרות חופש באזור. מנקודת מבט זו, הניסיון לשלב מחדש את הישות הציונית במשוואה הלטינו-אמריקאית הוא חלק מאותה אסטרטגיה המבקשת להגביל את היקף התמיכה בפלסטין.
טענות המשפט הבינלאומי; שותפות לפשע
המהלך של ארה"ב ללחוץ על קולומביה לקבל את ריבונות הישות הציונית על רמת הגולן, וללחוץ על ונצואלה לשקם את יחסיה עם ישות זו, הוא בעל חשיבות עליונה בהתחשב בכך שרמת הגולן נחשבת לשטח כבוש, והישות הציונית מתמודדת עם ביקורת בינלאומית נרחבת ואתגרים משפטיים בעזה ובאזור.
שתיקתן של ממשלות המערב, המציגות את עצמן כמגנות על זכויות אדם וסדר מבוסס-כללים, בנוגע להתפתחויות אלה חושפת סתירה בוטה בין סיסמאותיהן למעשיהן. כתוצאה מגישה זו, החוק הבינלאומי נחלש, יהירותה של הישות הציונית גוברת, והדרך סלולה להמשך הכיבוש והפשיעה.
בהקשר זה, הביקורות התעמולתיות המופנות כלפי תל אביב מצד כמה דמויות אמריקאיות מקבלות משמעות שונה; משום שוושינגטון לא רק התרחקה מישות זו בפועל, אלא גם מוציאה סכומים עצומים כדי להרחיב את השפעתה ולגיטימציה באזורים מרוחקים. מציאות זו חושפת את התלות המבנית של הישות הציונית בתמיכה אמריקאית ומטילה ספק בטענתה שהיא מסוגלת לשמור על קיומה העצמאי ללא גיבוי של וושינגטון.
לקח לטינו-אמריקאי לדמשק ולמדינת המארחת
ההתפתחויות בקולומביה ובוונצואלה נושאות מסר ברור לסוריה. בעוד שמנהיגי דמשק, ובראשם אחמד אל-שרע, הציגו את ארצות הברית כתומכתם וטענו כי הם אינם מהווים איום על הישות הציונית, הניסיון הלטינו-אמריקאי מוכיח כי תמיכתה של וושינגטון אינה בהכרח מתורגמת לתמיכה בעצמאות ובאינטרסים הלאומיים של האומות.
ויתורים כמו הסרת שמו של אחמד א-שרע מרשימות הטרור אינם יכולים להיחשב כעדות לתמיכה האסטרטגית של אמריקה בשיקום סוריה. כאשר וושינגטון שותקת בנוגע לכיבוש הישות הציונית ובמקביל דורשת מדמשק לקבל את המצב הזה, הכיוון האמיתי של מדיניותה מתבהר לחלוטין.
כפי שמדגימות דבריו של עמיחי שקלי, שר התפוצות הישראלי, שתיאר את אחמד א-שרע כ"אויב הבא של ישראל" וקבע כי מלחמה נוספת בין ישראל לסוריה היא בלתי נמנעת, הסוגיה המרכזית אינה מוגבלת ליחסים הנוכחיים בין דמשק לוושינגטון. במקום זאת, מתפתחת משוואה רחבה יותר שבה האינטרסים של הישות הישראלית גוברים על שיקולים רבים אחרים.
מנקודת מבט זו, אמריקה הלטינית משמשת כאזהרה חמורה למדינות ערביות ואסלאמיות שעדיין מסתמכות על המטריה הביטחונית האמריקאית: בסיסים צבאיים, הסכמי ביטחון ואפילו הסדרים פוליטיים אינם מבטיחים עצמאות או ביטחון בר-קיימא. אמריקה רודפת את האינטרסים שלה ואת אלו של הישות הישראלית מעל לכל. הפתרון אינו טמון בתלות נוספת, אלא בבניית ביטחון מקומי וחיזוק האינטגרציה האזורית - אותו נתיב שדרכו איראן הוכיחה היבטים מסוימים של יכולותיה על ידי הסתמכות על משאביה הלאומיים ועל ניהולה היעיל של מיצרי הורמוז. ההתפתחויות באמריקה הלטינית מדגימות שוב כי עצמאות אמיתית היא התנאי העיקרי לביטחון בר-קיימא, וכי האזור לא יוכל לעצב את עתידו אלא על ידי חילוץ השליטה בביטחונה מוושינגטון ותל אביב.