שמונים ואחת שנים לאחר הירושימה ונגסקי, העולם לא רק נמלט מסיוט פצצת האטום, אלא שהוא עדיין חי בצל ארסנל גרעיני עצום. על פי ההערכות האחרונות של המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם (SIPRI), סך מלאי הנשק הגרעיני העולמי עמד על 12,187 ראשי נפץ בינואר 2026 - נתון המדגים כי חלום פירוק הנשק הגרעיני רחוק מלהיות מציאות במדיניות הצבאית.
התמונה הנוכחית מציבה את רוסיה במקום הראשון עם 5,420 ראשי נפץ, ואחריה ארצות הברית במקום השני עם 5,042. הפער בין שתי מדינות אלו לשאר המעצמות הגרעיניות הוא עצום. הארסנל הגרעיני המשולב של רוסיה וארצות הברית מסתכם ב-10,462 ראשי נפץ, המהווים 86% מסך מלאי הנשק הגרעיני העולמי. במילים אחרות, רוב היכולת הגרעינית ההרסנית של העולם נותרה בידי שתי מעצמות שלא ויתרו על מורשתן מתקופת המלחמה הקרה והמשיכו לחדש את הארסנל שלהן. סין עוקבת אחרי שתי ענקיות הגרעין עם 620 ראשי נפץ גרעיניים, עלייה מהערכות השנה הקודמת. המכון הבינלאומי לחקר השלום של שטוקהולם (SIPRI) מחשיב את סין כמעצמה הגרעינית הצומחת ביותר. במקביל, בייג'ינג מפתחת מערכות חדשות ומרחיבה את תשתית הטילים שלה, מגמה שעשויה לסבך עוד יותר את משוואת ההרתעה בין ארצות הברית, רוסיה וסין בשנים הקרובות.
צרפת עוקבת אחריה עם 370 ראשי נפץ גרעיניים, לאחר מכן בריטניה עם 225, הודו עם 190, פקיסטן עם 170, ישראל עם 90 וצפון קוריאה עם 60. נתונים אלה מראים יחד כי מועדון הגרעין אינו, בניגוד לאמונה הרווחת, רק תחרות דו-קוטבית; אלא, מדובר בקבוצת מעצמות בעלות אידיאולוגיות, אינטרסים ורמות שקיפות שונות.
עם זאת, יש נקודה חשובה לציין לגבי נתונים אלה: לא כל ראשי הנפץ הללו בהכרח מוכנים לשיגור. המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם (SIPRI) מעריך כי מתוך 12,187 ראשי נפץ גרעיניים הקיימים, כ-9,745 נמצאים במלאי צבאי, מוכנים לשימוש פוטנציאלי, וכ-4,012 פרוסים על ידי כוחות מבצעיים, מטוסים וטילים. 2,100 עד 2,200 ראשי נפץ נוספים נמצאים בכוננות גבוהה; רובם שייכים לרוסיה ולארצות הברית, בעוד שלצרפת ולבריטניה יש מלאי קטן יותר.
נתונים אלה מקבלים משמעות רבה בהשוואה לתמונות של הירושימה ונגסקי. באוגוסט 1945, ההפצצות האטומיות על שתי הערים היפניות הללו על ידי ארצות הברית הרגו יותר מ-200,000 בני אדם בהפצצות ובתוצאותיהן; אך שמונה עשורים מאוחר יותר, האנושות עדיין מחזיקה ביותר מ-12,000 ראשי נפץ גרעיניים. ההבדל בין היום ל-1945 אינו רק עניין של מספרים; מערכות טילים חדשות, צוללות, מפציצים וטכנולוגיות הפכו את אספקת הנשק הגרעיני והשימוש בו למורכבים יותר, ובמקרים מסוימים, מהירים יותר.
אך הסתירה הגדולה ביותר טמונה בסטנדרטים של ניטור ואחריות. ישראל, המחזיקה בכ-90 ראשי נפץ גרעיניים, היא המדינה היחידה במזרח התיכון המחזיקה בנשק גרעיני, אף שהיא אינה מאשרת ואינה מכחישה את החזקתם. המשטר הישראלי אינו צד לאמנה בדבר אי-הפצת נשק גרעיני (NPT), ובניגוד למדינות שאינן בעלות נשק גרעיני שהן צד לאמנה, הוא אינו כפוף להסכם ההגנה המקיף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית; חלק מפעילויותיה הגרעיניות כפופות להסכמי הגנה נפרדים.
כאן טמונה השאלה הפוליטית המרכזית: כיצד יתכן במזרח התיכון שמדינה מחזיקה במאגר נשק גרעיני מחוץ למסגרת אמנת ה-NPT וחסרה שקיפות בנוגע להיקף האמיתי של יכולותיה הגרעיניות, בעוד שמדינות אחרות באזור מתמודדות עם לחץ פוליטי, ביטחוני וכלכלי עז, אפילו בגלל אי-הוודאות הקלה ביותר בתוכניות הגרעין שלהן? שאלה זו מעבירה את הדיון מ"נשק גרעיני" לסוגיית הצדק במסגרת משטר אי-הפצת נשק גרעיני. המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם (SIPRI) הזהיר כי העולם נכנס לשלב שבו מגמת צמצום הארסנל הגרעיני עלולה להתהפך. פירוק ראשי נפץ ישנים מאט, בעוד שפריסת כלי נשק חדשים ותוכניות מודרניזציה מאיצות. פקיעת אמנת START החדשה בין ארצות הברית לרוסיה בפברואר 2026 הגבירה עוד יותר את אי הוודאות לגבי עתיד בקרת הנשק האסטרטגית.
בתרחיש כזה, הבעיה אינה רק ספירת ראשי נפץ, אלא קביעת מי מחזיק בנשק, מי קובע את הזכות להחזיק בו, ומי מעניש את אלה שלא.
אם הביטחון העולמי מבוסס באמת על אי-הפצת נשק גרעיני, עיקרון זה חייב להיות אוניברסלי. אחרת, לא תהיה מערכת ביטחון שוויונית, אלא מבנה דואליסטי שבו הארסנל העצום של המעצמות הדומיננטיות נחשב לנורמלי, בעוד שמצבים של מדינות אחרות הופכים למשברים עולמיים.