מה שנחשף על מצב הנשק האמריקאי במלחמה עם איראן חורג הרבה מעבר לסטטיסטיקה גרידא על הפסדי רחפנים או שימוש בטילים הגנתיים. הבעיה המרכזית טמונה בפער מבני בין קצב צריכת הציוד בסכסוך ממושך לבין הקצב שבו ניתן לחדש את יכולותיה הצבאיות של ארה"ב - פער שמצטבר במשך שנים והשפעותיו מורגשות כעת בשטח.
דיווח שפורסם לאחרונה בוושינגטון פוסט, המצטט הצהרות של מספר גורמים אמריקאים, שופך אור על תמונה זו: לפחות 45 רחפנים מדגם MQ-9 Reaper הוצאו משירות מבצעי במהלך המלחמה, נתון המייצג כ-25 אחוזים מהצי שלפני המלחמה. בהתחשב בבסיס של כ-185 מטוסים לפני הסכסוך, צמצום זה משמעותי עבור מערכת סיור ותקיפה אסטרטגית.
ה-Reaper אינו סתם רחפן רגיל. הוא מיועד למשימות מעקב, סיור ותקיפה ממוקדת, ועלותו נעה בין 30 מיליון דולר ל-50 מיליון דולר, בהתאם לתצורה. לכן, העלות הישירה של אובדן 45 מטוסים מוערכת בלא פחות מ-1.3 מיליארד דולר, נתון שאינו כולל עלויות החלפה, אימונים ושיבושים מבצעיים.
אך הערך האמיתי של הפסדים אלה אינו נמדד אך ורק על ידי מחיר הרכישה של כל רחפן, אלא על ידי חשיבותם של רחפני הריפר לרשת המודיעין והמבצעים של ארה"ב. כאשר חלק מהצי הזה אובד באזור כמו המפרץ הערבי וסביב מיצרי הורמוז, וושינגטון מאבדת לא רק כמה מטוסים, אלא גם חלק מיכולות המעקב, הסיור וזיהוי המטרות שלה.
חשוב מכך, לא כל הרחפנים הללו הופלו בהכרח באש ישירה. דיווחים של גורמים אמריקאים מצביעים על כך שמספר מהם התרסקו לאחר שאבד קשר עם מפעיליהם. זה יכול להצביע על פערים בתקשורת, בסביבה המבצעית ובלוחמה אלקטרונית - תחום שאינו פחות חשוב מאש ישירה בלוחמה מודרנית.
יתר על כן, צמצום צי הריפר מגיע בתקופה שבה חיל האוויר האמריקאי כבר עומד בפני אתגר החלפת מערכת זו. הפנטגון נע בהדרגה לעבר רחפנים זולים יותר המסתמכים על נחילי רחפנים; אך שינוי מסוים זה מראה כי מודל ההסתמכות הנרחבת על מערכות יקרות וחלשות יחסית עומד בפני מגבלות בלוחמה בעצימות גבוהה עתידית.

הבעיה השנייה, ואולי אסטרטגית יותר, היא מצבם של טילי היירוט THAAD. מערכת זו היא אחד הכלים החשובים ביותר של ארצות הברית להתמודדות עם טילים בליסטיים, ומאות מהם שימשו במלחמה עם איראן. הפנטגון ביקש נכון לעכשיו 857 טילי יירוט לשנה הבאה וכ-2,600 על פני חמש שנים.
אך כושר הייצור הנוכחי של סוכנות ההגנה מפני טילים של ארה"ב הוא רק 96 טילי יירוט בשנה. חישובים פשוטים של נתונים אלה מגלים פער עצום בין הצורך המוצהר ליכולת התעשייתית הנוכחית. אם הייצור יימשך בקצב הנוכחי, ייקח כ-27 שנים לייצר 2,600 טילי יירוט; כלומר, המלחמה הנוכחית עלולה להשפיע על יכולות ההגנה מפני טילים של ארה"ב במשך שנים רבות.
זו לא רק בעיה תקציבית. כסף יכול לייצר הזמנות, אך הוא לא יכול לבנות במהירות מפעלים, להכשיר עובדים מיומנים, להרחיב את שרשרת האספקה ​​או להכפיל את כושר הייצור של מנועים, אלקטרוניקה ומערכות הנחיה. מסיבה זו, הצעת ממשל טראמפ להזרים 67 מיליארד דולר לשיקום הארסנל, אמנם הכרחית, אך לא תפתור את הבעיה בפני עצמה.
במציאות, יש לראות את המשבר האמריקאי כמשבר של "יכולת צבאית-תעשייתית". צבא המסוגל לצרוך כמויות אדירות של תחמושת בפרק זמן קצר אינו בהכרח מסוגל לחדש אותה באותה מהירות. פער זה בין צריכה ליכולת חידוש המלאי עשוי להיות עדין במלחמה קצרה, אך הוא מהווה פגיעות קריטית בסכסוך ממושך.
גם התמיכה הצבאית האמריקאית ארוכת הטווח באוקראינה היא גורם משמעותי במשוואה זו. משלוחי תחמושת מסיביים לקייב הטילו עומס ניכר על חלק מהעתודות האמריקאיות לפני המלחמה עם איראן. כעת, פריסת טילי THAAD וציוד אחר במזרח התיכון החריפה עומס זה, והפעולה בו-זמנית של שתי חזיתות סיבכה עוד יותר את העניינים.
מנקודת מבט זו, האזהרות של מזכיר ההגנה האמריקאי בנוגע לעומס הכלכלי של המלחמה על הפנטגון הן משמעותיות ביותר. העלות המשוערת של המלחמה עד סוף ספטמבר, לא כולל שיקום בסיסים אמריקאים שניזוקו במזרח התיכון, בסך 37.5 מיליארד דולר, מצביעה על כך שהעלות האמיתית של הסכסוך חורגת הרבה מעבר לתחמושת שבה נעשה שימוש.
בהקשר זה, וושינגטון ניצבת בפני משוואה קשה: מצד אחד, עליה לשמור על כוחה הצבאי נגד איראן, ומצד שני, עליה להבטיח עתודות מספיקות, תקציב, יכולת תעשייתית וזמן לשיקום. ככל שהמלחמה נמשכת זמן רב יותר, כך גדל העומס על משוואה זו.
הנקודה המכרעת כאן היא שצמצום מלאי הנשק אינו בהכרח אומר קריסת הכוח הצבאי האמריקאי. אלא, הסוגיה הבסיסית טמונה בשינוי אופיו של כוח זה. עליונות צבאית משמעותית רק כאשר ניתן להחליף ציוד מתקדם בקצב התואם את בלאיו.
בהתייחסו למסגרת הזמן של כשלוש שנים לבניית מערכת היירוט THAAD, הדגיש טוד הריסון עובדה חשובה: גם אם ההזמנה הייתה מוגשת היום, חלק משמעותי מהשפעותיה לא יתממשו עד לסיום כהונתו של הממשל האמריקאי הנוכחי. משמעות הדבר היא שהחלטות צבאיות המתקבלות היום יוצרות התחייבויות תעשייתיות ארוכות טווח עבור ממשלים עתידיים.
מנקודת מבט זו, מלחמה עם איראן עשויה להפוך למבחן עבור וושינגטון המשתרע הרבה מעבר לשדה הקרב. השאלה המרכזית אינה עוד רק כמה טילים ומל"טים יש ברשות ארצות הברית, אלא גם באיזו מהירות היא תוכל לחדש אותם אם המלחמה תימשך. לאיראן יש יתרון פוטנציאלי בנסיבות כאלה: ניהול מלחמת התשה נגד מעצמה שאינה משלמת את המחיר של כל סבב של לחימה אך ורק בחזית הצבאית. אם כל התקפה תחייב דלדול של מערכות הגנה יקרות, וכל הפסד של שנים כדי להחליף אותן, החישובים האסטרטגיים של וושינגטון ישתנו בהדרגה.
גם מיצרי הורמוז תופסים מקום מיוחד במשוואה זו. ככל שניטור ושליטה על נתיב מים זה הופכים לחשובים יותר ויותר, כך גוברת תלותה של אמריקה במל"טים לסיור, מערכות הגנה מפני טילים ורשתות מודיעין. כתוצאה מכך, העומס על היבטים אלה עלול להגדיל את עלות הנוכחות הצבאית האמריקאית.
מצד שני, הדו"ח על תוכנית הנשק מגלה שאפילו הסכמי "מסגרת" כביכול עם קבלני ביטחון אינם מספיקים כדי לפתור את המשבר אלא אם כן הם מובילים לחוזים, תקציבים ועלייה אמיתית בכושר הייצור. דבר זה חושף את הפער בין רצון פוליטי ליכולת תעשייתית.
בסופו של דבר, נתונים אלה מציירים תמונה של מעצמה המתמודדת עם מגבלות נסתרות על יכולותיה. מלחמת איראן הביאה את המגבלות הללו לקדמת הבמה, והפכה אותן מנתונים תקציביים בלבד לסוגיה מבצעית.
אם המלחמה קצרה, וושינגטון תוכל להתמודד עם חלק ניכר מהלחץ הזה. עם זאת, אם הסכסוך יהפוך לממושך ויקר, סוגיות המלאי, זמן הייצור ויכולת ההחלפה יהפכו לגורם מרכזי בהשפעה על מדיניות ארה"ב. בתרחיש זה, כל החלטה להסלים את המלחמה חייבת להתקבל בשילוב עם חישובים תעשייתיים: כמה פעמים ארה"ב יכולה להשתמש במערכת לפני שתצטרך להמתין שנים כדי לבנות אותה מחדש?
שאלה זו היא אולי אחת מנקודות התורפה האסטרטגיות המשמעותיות ביותר של וושינגטון, משום שבלוחמה מודרנית, כוחה תלוי לא רק במספר כלי הנשק הזמינים, אלא גם ביכולתה של מדינה לשמור על זרימות ייצור, לפצות על הפסדים ולקיים פעולות לחימה לאורך תקופה ממושכת.