ההתפתחויות האחרונות בסכסוך האיראני-אמריקאי ועמדתה המתפתחת של טהרן בנוגע למצרי הורמוז מדגימות כי הנושא כבר אינו רק מעבר ספינות או מנגנון לפתיחה מחדש של המצר. הצהרות אחרונות של מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי החדש, במיוחד ביום הראשון בתפקידו ובמהלך פגישתו עם שגריר סין, מצביעות על כך שמצרי הורמוז הפכו למרכיב מפתח במשוואה הפוליטית לסיום המלחמה.
בהקשר זה, יש לפרש את הצהרתו המשמעותית של ד"ר מוחסן רזאיי בנוגע למצרי הורמוז כיותר מאשר רק הצהרה תקשורתית. עמדה זו מקשרת את תנאיה של איראן לפתיחה מחדש של מצר הורמוז לסיום המלחמה, הסרת הסנקציות, שחרור נכסים מוקפאים ופתרון סכסוכים בחזיתות אחרות באזור:
"המסר של איראן ברור: מצר הורמוז לא ייפתח מחדש עד שארצות הברית תסיים את המלחמה והסנקציות, תשחרר נכסים איראניים מוקפאים ותסיים את המלחמות ברחבי האזור, כולל בלבנון ובעזה. מצר הורמוז יישאר סגור עד שכל התנאים הללו יתקיימו."
משמעותה של עמדה זו טמונה בשינוי היקף הסוגיה. מצר הורמוז כבר אינו רק עניין של כיצד יעברו ספינות או כיצד יוסר המצור הימי; הוא הפך לחלק ממשוואה רחבה יותר לסיום המלחמה וקביעת תנאי תוצאותיה.
עד כה, חלק ניכר מהמשא ומתן בנוגע להורמוז התמקד בשאלה טכנית ומבצעית: איזה מנגנון ותנאים יאפשרו לספינות לעבור? את ההבנות שהושגו במשא ומתן בין איראן לעומאן ניתן להבין במידה רבה במסגרת זו. עם זאת, עמדתו החדשה של מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי מדגימה כי טהרן, מנקודת מבטה, אינה רואה בהסכם טכני על נתיבי מעבר וכיצד לנהל את התנועה הימית בהכרח את פתיחת המצר. קיים פער בין "הבנת המודל לניהול מצר הורמוז" לבין "ההחלטה הפוליטית לפתוח אותו", פער שיש לגשר עליו באמצעות שינויים אמיתיים בהתנהגות האמריקאית.
שינוי זה שולח מסר ברור לוושינגטון: מצר הורמוז לא ייפתח בתמורה לוויתור מוגבל וזמני. אם סיום המלחמה, הסרת המצור, שחרור נכסים איראניים ועצירת הסכסוך בחזיתות אחרות באזור יהיו בין תנאיה של טהרן, אזי מיצר הורמוז יהפוך מסוגיה מבודדת במשא ומתן לחלק מחבילה רחבה יותר לפתרון המשבר. במילים אחרות, איראן מנסה להסיט את המשוואה מ"הורמוז בתמורה להסרת הסנקציות" ל"שינוי בהתנהגות האמריקאית בתמורה לשינוי במעמד מיצר הורמוז".
בהקשר זה, הפגישה בין המזכיר החדש של המועצה העליונה לביטחון לאומי לבין שגריר סין ביום הראשון בתפקיד היא בעלת משמעות רבה. החזרה על עמדות אלו בפגישה זו עשויה להצביע על כך שהמסגרת המוצהרת בנוגע לסיום המלחמה ושחרור נכסים איראניים אינה רק מסר יחסי ציבור, אלא חלק מגישת מנגנון קבלת ההחלטות הביטחוני הלאומי להתפתחויות הנוכחיות. סין היא גם שחקנית מפתח אשר, בהתחשב במיקומה במערכת הבינלאומית, ביחסיה האסטרטגיים עם איראן וביכולתה להשפיע על משוואות כלכליות ואנרגטיות, עשויה למלא תפקיד בחישובים של שני הצדדים אם המשבר יימשך.
חשיבותה של גישה זו מתבהרת עוד יותר כאשר בוחנים את גורם הזמן. בשבועות האחרונים, כמה אנליסטים הציעו כי טהרן אינה בהכרח ממהרת להגיע להסכם מהיר ועשויה להשתמש במשא ומתן הממושך כדי להגדיל את העלויות הפוליטיות והכלכליות של המשבר עבור ארצות הברית. כמה אנליסטים צמצמו גישה זו לאיראן הממתינה לתוצאות בחירות האמצע בארה"ב. עם זאת, מושג הזמן, בהקשר זה, רחב יותר: הוא מתייחס לעלייה ההדרגתית בעלות המשבר עבור וושינגטון ולערך הגובר של הוויתורים שארצות הברית חייבת לעשות כדי לשנות את הסטטוס קוו. בחירות האמצע הן גורם חשוב אחד בחישובים אלה, אך לא היחיד. ואכן, מיצרי הורמוז קשורים באופן בלתי נפרד לזמן. חשיבותה האסטרטגית של הורמוז לביטחון האנרגיה והסחר העולמי מאפשרת לחץ מתמשך על החישובים הכלכליים והפוליטיים של הצד השני, ולחץ זה מצטבר עם הזמן ככל שהמשבר נמשך. מנקודת מבט זו, קישור פתיחת המיצר למערכת תנאים הוא ניסיון להפוך את הורמוז מכלי זמני למנגנון לעיצוב מסגרת של הסכם סופי.
אך לצד כל החישובים הללו, לא ניתן לשלול משתנה אחד: האפשרות שארצות הברית תפנה שוב לאמצעים צבאיים כדי להגביר את הלחץ על איראן. במצב הנוכחי, וושינגטון עשויה לנקוט בפעולות צבאיות מוגבלות ובעצימות נמוכה אם תרגיש צורך לחזק את עמדת המשא ומתן שלה; פעולות שלא בהכרח מכוונות להצית מלחמה כוללת, אלא לשלוח מסר מרתיע, להגדיל את העלויות עבור טהרן ולנסות לשנות את חישובי איראן בשולחן המשא ומתן. לכן, לא ניתן להפריד את האפשרות של שלב מוגבל של סכסוך מתהליך המשא ומתן.
עם זאת, תרחיש של מלחמה כוללת ורחבת היקף פחות סביר בטווח הקרוב. הגורם החשוב ביותר הוא הספק הכבד לגבי היכולת לשלוט בתוצאות של פעולה כזו. במקרה של מתקפה, לאיראן יש את היכולת להגיב בכוח ואף באופן בלתי צפוי, וזה עלול להוות סיכון משמעותי לחישובי ארה"ב. מצד שני, היעדר תוכנית מבצעית ברורה ויעילה להשגת יעדים מרביים באמצעות מלחמה הוא אילוץ חשוב נוסף על תהליך קבלת ההחלטות של וושינגטון.
... הגורם השלישי הוא מלאי התחמושת המוגבל והיכולת לקיים פעולות צבאיות; זוהי נקודה שאפילו בכירים אמריקאים הודו בה, והדגימה כי בעוד שצבא ארה"ב הוא עצום, הוא אינו בהכרח מתורגם ליכולת בלתי מוגבלת לנהל מלחמה ממושכת והרסנית. בנסיבות כאלה, השתתפות במלחמה שהיקפה, משכה ועלותה חורגים משליטתה של וושינגטון עלולה להוביל לעלויות אסטרטגיות מופרזות עבור ממשלת ארה"ב.
בנוסף לגורמים אלה, הקשר של המלחמה לבחירות האמצע בארה"ב מהווה אילוץ פוליטי משמעותי. הסלמת המלחמה, במיוחד אם מחירי האנרגיה יעלו, הסכסוך יתרחב או מספר הנפגעים בארה"ב יגדל, עלולה להשפיע ישירות על האקלים הפוליטי הפנימי בארצות הברית ועל התחרות בבחירות. מנקודת מבט זו, קיים הבדל מכריע עבור ממשל טראמפ בין שימוש בלחץ צבאי מוגבל כקלף מיקוח לבין השתתפות במלחמה כוללת עם השלכות פוליטיות בלתי נשלטות.
גורמים אלה מצביעים על כך שבטווח הקצר, התרחיש הסביר ביותר הוא שימוש מוגבל ומדוד באמצעים צבאיים כדי להגביר את הלחץ על איראן, במקום לפתוח במלחמה כוללת. כמובן, הערכה זו אינה שוללת את האפשרות של מלחמה הרסנית. במקום זאת, הסבירות לאירוע כזה מוערכת כנמוכה יותר בנסיבות הנוכחיות, ותלויה בעיקר בתגובת איראן, בהצלחת הצעדים המוגבלים של ארה"ב, בהתפתחויות במשא ומתן ובחישובים הפוליטיים של וושינגטון.
בנסיבות אלה, יש לראות את תפקידיהן של עומאן, קטאר ופקיסטן כנבדלים מאלה של המעצמות הגדולות. מדינות אלה יכולות לשמש כערוצי תקשורת ומנחות משא ומתן, אך הבטחת הסכם בר-קיימא בין טהרן לוושינגטון היא עניין אחר לגמרי. לעומת זאת, לסין ולרוסיה עשויה להיות יכולת גדולה יותר למלא תפקיד פוליטי, כלכלי או ערב במקרה של הסכם מקיף יותר; עם זאת, אף אחת מהן אינה יכולה לפתור את ההבדלים המהותיים בין איראן לארצות הברית בכוחות עצמה. יתר על כן, אירופה מתמודדת עם חוסר אמון פוליטי חמור מנקודת מבטה של ​​טהרן, לאור הפעלת מנגנון ה-snapback לסנקציות.
לכן, אין לראות את מה שקורה היום בעומאן רק כמשא ומתן לפתיחתו מחדש של המיצר. הבעיה האמיתית היא משא ומתן על התנאים שיכולים להוביל לסיום המלחמה. ייתכן שהושגה הבנה טכנית בנוגע לאופן ניהולו של מיצר הורמוז, אך ההחלטה הסופית על פתיחתו מחדש התעלתה על הפרטים הטכניים.
ניתן לראות את התפקיד החדש של מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי כאינדיקציה למסגרת חדשה בחישוביה של טהרן: איראן מוכנה לדון בפעולתו העתידית של מיצר הורמוז, אך היא אינה מפרידה את פתיחתו מחדש מהסוגיה הרחבה יותר של סיום המלחמה. גישה זו משנה באופן משמעותי את המשוואה. מיצר הורמוז כבר אינו רק נקודת מנוף בזמן מלחמה; הוא יכול להפוך לכלי לעיצוב התנאים לסיום המלחמה.
השאלה המרכזית כעת אינה מתי ייפתחו מחדש מיצרי הורמוז, אלא השאלה האסטרטגית: איזה מחיר מוכנה וושינגטון לשלם כדי להחזיר את מיצרי הורמוז למצבו הרגיל? האם הלחצים הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים הנובעים מהמשבר הנוכחי יכולים להטות את חישוביה של אמריקה לקראת קבלת תנאיה של טהרן? יתר על כן, שאלה קריטית נוספת היא: האם שני הצדדים יכולים לנצל את יכולותיהם הדיפלומטיות והתיווך כדי לבלום את המשבר לפני שיסלים לרמה חדשה של סכסוך? התשובות לשתי שאלות אלו, יותר מכל גורם אחר, יקבעו את מהלך המשא ומתן בעומאן ואת עתיד העימות בין איראן לארצות הברית.