דונלד טראמפ הסתמך זה מכבר על איומים, תצוגות כוח צבאי ולחץ מקסימלי כאבני יסוד בעמדתו נגד איראן. הפעם, עם זאת, בנימה שונה, הוא הציב את הכלכלה האיראנית בלב הצהרותיו. בפוסט ב-TruthSocial, חזר טראמפ על טענותיו על התנהגותה הפסולה של איראן ב-51 השנים האחרונות ושיתף גרפיקה של ערך הריאל האיראני תחת הכותרת "לאיראן אין כסף", תוך שהוא מתאר את המטבע כ"חסר ערך". בראיון קצר עם Axios, טען טראמפ גם כי איראן מתמודדת עם "אינפלציה מסיבית" וחסרה לה המשאבים לשלם לחייליה. לא ניתן לפטור את השינוי הרטורי הזה כדו"ח כלכלי או פרשנות על תנאי החיים באיראן בלבד. מאחורי הצהרות אלו מסתתרים סימנים לניסיון של אמריקה להעביר את זירת העימות מהתחום הצבאי והדיפלומטי לזירות הכלכליות ודעת הקהל - שלב שניתן לראותו כתחילתה של מלחמה היברידית חדשה נגד איראן.

הכלכלה: כיסוי לכישלון צבאי ודיפלומטי
טענותיו הכלכליות של טראמפ מוצגות בהקשר שבו מטרותיו המוצהרות כלפי איראן - החל מהרס התשתיות שלה והחלשת הרפובליקה האסלאמית ועד לשליטה במשאביה והבטחת עליונות הישות הציונית - לא הניבו את התוצאות הרצויות בשטח. איראן הצליחה לשנות את מאזן הכוחות על ידי הסתמכות על אחדות בשטח, ברחובות ובאמצעות דיפלומטיה, כמו גם על ידי ניהול מיומן של יכולותיה הגיאופוליטיות. מצב זה מסמל בסופו של דבר לא פחות מכישלון מהדהד עבור וושינגטון.
כישלון זה לווה בירידה במלאי הנשק האמריקאי ובעלויות מלחמה עולות, בעוד שההתנגדות האיראנית מנעה מוושינגטון להשיג את יעדיה הדיפלומטיים הרצויים. לכן, טראמפ פונה יותר מתמיד לתחום הכלכלי כדי להשיג הצלחות; תחום שבו הוא יכול להציג "ניצחון" לציבור האמריקאי מבלי להדגיש את המחיר האמיתי של העימות הצבאי והדיפלומטי.
טענותיו הכלכליות של טראמפ נעשות בהקשר שבו מטרותיו המוצהרות כלפי איראן - החל מהרס תשתיות והחלשת הרפובליקה האסלאמית ועד לשליטה במשאביה והבטחת עליונות הישות הציונית - לא הושגו, מבלי להכיר בעלויות האמיתיות של עימות צבאי ודיפלומטי. בהקשר זה, טענות הפיקוד המרכז של ארה"ב בנוגע ליעילות המצור הימי והסטת 55 ספינות איראניות עשויות להוות חוליה נוספת בנרטיב זה; נרטיב המנסה להגדיר מחדש כישלונות בשדה הקרב כהצלחות כלכליות.
כאשר המשבר של אמריקה מוסתר מאחורי סטטיסטיקה איראנית
התמקדותו של טראמפ בבעיות הכלכליות של איראן מגיעה בתקופה שבה גם הכלכלה האמריקאית מתמודדת עם אתגרים רציניים. אינפלציה, עליות מחירי הדלק ומחירי הסחף של סחורות בסיסיות ממשיכים לגרום לחרדה ניכרת בקרב הציבור האמריקאי, כאשר מספר חברי קונגרס מזהירים מפני השלכות מצב זה. מנקודת מבט זו, טראמפ מתמודד עם בעיה אמיתית בבחירות האמצע, וניסיונו להפגין הישג במדיניות חוץ עשוי להיות חלק מתגובתו ללחץ פוליטי זה.
גם כאן מתברר הבדל מהותי בין איראן לארצות הברית. למרות הלחצים הכלכליים, החברה האיראנית הוכיחה שוב ושוב את מחויבותה להעדיף אחדות לאומית על פני פילוגים פנימיים נוכח איומים ותוקפנות חיצוניים, ואת חוסנה המדהים. לעומת זאת, ממשלת ארה"ב נאלצת להצדיק את ההשלכות הכלכליות של מדיניות החוץ שלה והלוחמנות שלה, מצב שעלול להוכיח נזק פוליטי לבית הלבן.
הכלכלה האיראנית: זירת הלחץ העיקרית בשלב החדש
הצהרות אחרונות של טראמפ ופקידים אמריקאים אחרים מבהירות כי הכלכלה האיראנית הפכה למוקד מרכזי באסטרטגיית הלחץ של וושינגטון. לוחמה כלכלית זו כוללת החמרת סנקציות, הגבלת מכירות נפט, צמצום סחר חוץ ושיבוש זרימת המטבע, כולם במטרה להעלות את רמת החיים ולהפוך בעיות כלכליות למשברים חברתיים וביטחוניים.
אסטרטגיה זו אינה מוגבלת לטראמפ או לרפובליקנים; היא מושרשת בגישה דו-מפלגתית כלפי איראן. הלחץ המקביל שמפעיל הקונגרס על איראן ועל רוסיה, יחד עם עמדותיהם של כמה דמויות דמוקרטיות הדוגלות בלחץ כלכלי מוגבר, מדגימים כי השימוש בכלכלה ככלי להפעלת לחץ על טהרן עולה על יריבות מפלגתית בוושינגטון.
ההסדר הכלכלי של איראן: תגובה ללוחמה היברידית
חשיפת אסטרטגיה זו חושפת את הצורך בארגון מחדש של המערכת הכלכלית האיראנית. יש להשתמש בכוח צבאי, ובמיוחד בהגנה על יכולות גיאופוליטיות ומצרי הורמוז, לצד אסטרטגיה כלכלית קוהרנטית. עם זאת, הסדר זה בזמן מלחמה אינו אומר להכביד על העם בעלויות המלחמה או להסתמך על "חוסן" חברתי כדי להצדיק אינפלציה ועליות מחירים.
אסטרטגיה זו צריכה להתמקד בהפעלת יכולות פנימיות, מינוף מעמדה האזורי והגיאופוליטי של איראן, הרחבת שיתוף הפעולה עם ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי, קבוצת BRICS והאיחוד הכלכלי האירו-אסיאתי, ומאבק נמרץ בשחיתות ובהעשרה בלתי חוקית בשיתוף פעולה עם הממשלה והמערכת המשפטית. יש גם להימנע מטיפול בהלם ומהחלטות פתאומיות בנוגע לסחורות אסטרטגיות כמו בנזין, ולהתרחק ממדיניות קפיטליסטית ניאו-ליברלית שמעדיפה ליברליזציה לא מפוקחת של מחירים על חשבון פרנסת העם.
לבסוף, כמו לוחמה צבאית, לוחמה כלכלית אינה יכולה להצליח ללא השתתפות עממית. התנאי המוקדם להשתתפות זו אינו הטלת לחץ נוסף, אלא בניית אמון, שקיפות וצדק כלכלי, ויצירת תחושה אמיתית של השתתפות עממית בהתנגדות כלכלית. אם ארצות הברית הפכה את כלכלת איראן לזירת עימות חדשה, אז תגובה יעילה חייבת להתחיל גם בכלכלה. כלכלה שלא הופכת לקורבן של מלחמה, אלא לאחד מעמודי התווך של הכוח הלאומי.