עזה, בית הכלא הפתוח הגדול בעולם, ממשיך לסבול תחת משקל ההתקפות והפשעים היומיומיים שבוצעו על ידי הישות הציונית. עם זאת, מה שמדאיג ביותר בהתפתחויות האחרונות הוא השינוי ההדרגתי בהגדרת "שלום" מסיום הכיבוש לניהולו וביסוסו. בעוד שהסכמים קודמים הדגישו את נסיגת כוחות הכיבוש מעזה, ניקולאי מלאדנוב, הנציג העליון של "מועצת השלום של עזה", הצהיר כי ישראל תיסוג רק מאזורים שבהם הוכרזה רשמית הסרת כל הנשק והמנהרות.

עמדה זו דומה להפליא לעמדותיהם של בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ', גורמים רשמיים שקבעו כי פירוק עזה מנשקו הוא תנאי מוקדם לשיקומה. התכנסות זו מעלה שאלה מהותית: האם המועצה, שהוקמה ביוזמת ממשל טראמפ, הגדירה באמת את משימתה כסיום המשבר והמלחמה, או שמא היא הופכת למנגנון המספק כיסוי פוליטי וכלכלי להמשך הכיבוש?

אמת; מפתח לדלת שלא תיפתח

ניסיונה של הישות הציונית ובעלות בריתה המערביות מוכיח כי מושגים כמו "אימות", "הצהרה רשמית" ו"מילוי התחייבויות" יכולים להפוך לתהליך אינסופי של יצירת תנאים חדשים. גישה זו ניכרת בבירור בתיק הגרעין האיראני, שם עמימות מתמשכת, למרות יישום התחייבויות ומעקב אינטנסיבי, הפכה לאמצעי לשמירה על לחץ פוליטי.

כעת, קיימים חששות שאותו דפוס יחזור על עצמו בעזה; כלומר, עזיבתו של הכובש אינה תחילתה של שיקום, אלא גמול המותנה במילוי קבוצה של תנאים, שמילוים תלוי ברצון הצד העומד מאחורי הכובש. תחת משוואה זו, "אימות" עשוי להסתיים כאשר לא יישאר דבר מעזה עצמאית ופלסטינית.

היגיון זה אינו מוגבל לעזה בלבד. בלבנון ובסוריה, פירוק ההתנגדות מנשקה וקביעת הסדרי ביטחון חדשים הפכו לאחד מצירי הלחץ העיקריים שמפעילה הישות הציונית. זהו נתיב שאם יינקטו בו מבלי להבטיח את נסיגת הכובשים, עלול להרחיב את היקף הכיבוש במקום לספק ביטחון.

שלום בכסף של אחרים, ומלחמה על חשבון אחרים

עבודתה של מועצת השלום, שנמשכת חודשים, חושפת שתי מדיניות לכאורה שונות, אך חולקות מטרה משותפת, המתקדמות תחת מטריית מבנה זה: ראשית, שיקום וניהול המשבר ההומניטרי כדי להקל על הלחץ הציבורי על ישראל; ושנית, העברת המלחמה לשלב חדש שבו מדינות אחרות נושאות בעלויות, בעוד שישראל קוצרת את הפירות הביטחוניים.

עלות שיקום עזה מוערכת בכ-70 מיליארד דולר. מועצת השלום, שהוקמה בינואר 2016 בתמיכה ופרסום נרחבים מצד דונלד טראמפ, הייתה אמורה להיות המרכז לשיקום זה ולמשיכת סיוע בינלאומי. המדינות החברות התחייבו לסיוע הומניטרי בסך 7 מיליארד דולר, וגם ארצות הברית הבטיחה 10 מיליארד דולר. עם זאת, הקרן הרשמית של המועצה בבנק העולמי התמודדה עם מחסור חמור במשאבים במהלך חודשי פעילותה.

מתוך תשע המדינות שהתחייבו לסיוע בפגישה בוושינגטון, רק איחוד האמירויות הערביות ומרוקו שילמו בפועל סכומים מוגבלים, בעוד שארצות הברית לא עמדה בהתחייבותה בסך 10 מיליארד דולר. בינתיים, ההגבלות החמורות על כניסת משאיות סיוע לעזה נמשכות, סתירה בוטה שחושפת את הפער בין הרטוריקה של שיקום לבין המציאות בשטח.

ביטחון פנים: הדרך היחידה לשבור את מעגל הכיבוש

אם מועצת השלום תהפוך למנגנון לניהול הכיבוש ולא לסיום שלו, השלכותיו של תהליך זה לא יוגבלו לפלסטין בלבד. ההתקפות המתמשכות של הישות הציונית, ההתפתחויות בלבנון ובסוריה, האיומים האמריקאים נגד איראן והניסיונות לגרור את מדינות האזור למלחמות התשה, כולם מצביעים על עיצוב מחדש של הסדר הביטחון במערב אסיה כדי לשרת את האינטרסים של תל אביב וושינגטון - סדר המאיים גם על ביטחונן של ערב הסעודית, פקיסטן, טורקיה ומדינות אחרות באזור.

בנסיבות אלה, עולה המבחן האמיתי של הסכם מכה המשולש בנושא ביטחון: האם מדינות האזור יעלו על הסכמים פוליטיים וינקטו פעולה משותפת נגד איום משותף?

ביטחון בר-קיימא במערב אסיה לא יושג מחוץ לאזור. מדינות המארחות בסיסים אמריקאיים ונשק אינן יכולות לדבר בו זמנית על "ביטחון פנים". שינוי מהותי במצב זה דורש עצמאות אסטרטגית והקמת מנגנון ביטחון אזורי - כזה המבוסס על שיתוף פעולה בין מדינות האזור ולא על הסתמכות על כוחות חיצוניים.

בהקשר זה, סיום הנוכחות הצבאית של ארה"ב, הקמת ברית ביטחון עצמאית בין מדינות האזור ומתן תמיכה מעשית לזכויות הפלסטינים יכולים להיות הצעדים הראשונים לקראת שבירת המעגל הקסמים שבו כיבוש מוצג כשלום, מלחמה כביטחון והרס כבנייה מחדש.