ההתפתחויות הביטחוניות במערב אסיה נכנסות לשלב חדש. לאחר שנים של מלחמות, יריבויות, התערבויות זרות וניסויים ביטחוניים יקרים, מדינות האזור ניצבות בפני שאלה דחופה מאי פעם: כיצד, ובאמצעות אילו מנגנונים, יש להבטיח את ביטחון האזור בעתיד?
בנסיבות אלה, הסכם ההגנה שנחתם במכה בין ערב הסעודית, פקיסטן וטורקיה אינו יכול להיחשב כסכסוך צבאי תלת-צדדי בלבד. משמעותו טמונה יותר מהוראותיו המוצהרות; היא טמונה במסר שהוא משדר בנוגע למאמציהן של חלק מהמדינות באזור לעצב מחדש את יחסי הביטחון ביניהן.
על פי ההוראות המוצהרות, כל התקפה מזוינת על אחת משלוש המדינות נחשבת להתקפה על שלושתן, והחברות הדגישו פיתוח שיתוף פעולה ביטחוני וחיזוק ההרתעה המשותפת. עם זאת, פרטי התחייבויות המבצעיות של ההסכם נותרו לא ברורים, ואין לראות בו הקמת "נאט"ו חדש" באזור. מה שנקבע עד כה קרוב יותר למסגרת פוליטית וביטחונית להגברת ההרתעה ולגיוון שותפי הביטחון מאשר למבנה צבאי מבצעי משולב לחלוטין.
הרכב המדינות החברות בהסכם זה ראוי לציון מנקודת מבט זו. לפקיסטן יכולות צבאיות וגרעיניות משמעותיות, לטורקיה צבא חזק, ניסיון מבצעי ותעשיית ביטחון צומחת, בעוד שערב הסעודית נהנית מכוח פיננסי, משאבי אנרגיה ומיקום גיאואסטרטגי ייחודי. איחוד שלוש היכולות הללו עשוי להעניק לריאד ולשתי שותפותיה משקל רב יותר בחישובי הביטחון האזוריים.
בתגובות ראשוניות להסכם מכה, כמה אנליסטים וכלי תקשורת אזוריים ובינלאומיים העריכו אותו כניסיון של ערב הסעודית לחזק את ההרתעה נגד איראן וליצור איזון חדש מול השפעתה האזורית של טהרן, במיוחד לאחר כישלונה של ארצות הברית במלחמה האחרונה עם איראן והפגנת עוצמתה הצבאית הפנימית של איראן באמצעות החזקתה בצבא הגדול בעולם. על פי פרשנות זו, נוכחותה של פקיסטן כמעצמה צבאית וגרעינית, וטורקיה כשחקנית צבאית וביטחונית מרכזית באזור, עשויות לאפשר לריאד לשפר את יכולות ההרתעה שלה מפני מה שנתפסים כאיומים פוטנציאליים מצד הכוח האיראני.
...עם זאת, לא ניתן לצמצם את הסכם מכה להסדר אנטי-איראני בלבד כדי להסביר באופן מלא את ההתפתחות הזו, שכן חישובי הביטחון של ערב הסעודית עוצבו בשנים האחרונות על ידי משחק גומלין מורכב של איומים, ניסיון ביטחוני וחששות מצטברים. לכן, כדי להבין את הסיבות מאחורי הסכם זה, יש לשקול את סביבת הביטחון של ערב הסעודית לאור כל הגורמים הללו, ולא רק את יחסיה עם איראן.
מצד אחד, ערב הסעודית הייתה מעורבת במלחמת תימן ובתקיפות הטילים והרחפנים של החות'ים; ניסיון שהראה שאפילו שחקן לא-מדינתי, המסתמך על טכנולוגיית טילים ורחפנים, יכול לכוון לעומק האסטרטגי והתשתית הקריטית של מעצמה אזורית גדולה עם צבא מודרני ומצויד במלואו ותמיכה אמריקאית. מצד שני, יריבויות ומתחים אזוריים, מלחמות מתמשכות וחוסר יציבות בסביבה הסובבת סיבכו את חישובי הביטחון של ריאד.
מנקודת מבט זו, ניתן לראות את הסכם מכה כחלק ממאמציה של ערב הסעודית לגוון את אפשרויות הביטחון שלה תוך המשך שיתוף הפעולה שלה עם וושינגטון. גישה זו אינה מרמזת בהכרח על התרחקות מארצות הברית. ייתכן שזה מצביע על כך שריאד אינה מעוניינת להישאר תלויה לחלוטין בשותף זר לביטחונה ומעדיפה רשת של שותפים חזקים.
יחד עם זאת, איראן היא ללא ספק משתנה משמעותי בסביבה הביטחונית האזורית. עם זאת, הפיכת הסכם מכה כולו ל"ברית אנטי-איראנית" מציגה תמונה פשטנית של המציאות. לאורך השנים, היחסים בין טהרן לאנקרה, טהרן ואסלאמאבאד, ואפילו טהרן וריאד התאפיינו באופיים הרב-גוני ובתנודותיהם, שלעיתים מבוססות על דיאלוג והפחתת הסלמה. לכן, מדויק יותר להתייחס להסכם מכה כחלק מעיצוב מחדש של מאזן הכוחות והסדרי הביטחון באזור - עיצוב מחדש שבו איראן היא שחקן מפתח, אם כי לאו דווקא המטרה הסופית שלה.
עם זאת, נכון לעכשיו, מה שמושך תשומת לב רבה יותר מההסכם עצמו הוא גישתה של טהרן אליו.
איראן טרם פרסמה תגובה רשמית וישירה להסכם מכה. אף על פי כן, ניתן לראות במכתבו האחרון של שר החוץ האיראני, סייד עבאס עראקצ'י, תגובה מרומזת משמעותית, הן בתזומו והן בתוכנו, גם אם לא בטוח שהוא פורסם אך ורק בתגובה להסכם מכה.
עראקצ'י מדגיש תחילה הנחת יסוד: כוחה הצבאי של איראן נבחן בשטח.
הוא כותב: "הכוחות המזוינים האיראניים החזקים הוכיחו את מוכנותם, יכולתם וסמכותם אל מול המעצמה הצבאית החזקה בעולם."
זה לא רק שבחים ליכולות ההגנה של איראן; זהו גורם מרתיע. משמעות הדבר היא שכוחה הצבאי הפנימי של איראן אינו עוד רק תביעה או נכס פוטנציאלי, אלא נבחן בעימות אמיתי. לכן, אם חלק מהחישובים מאחורי הסכם מכה נועדו לחזק את השפעתה של איראן נגד איראן, טהרן רוצה להבהיר כי לא ניתן לחשב את משוואת הכוח רק על פי מספר האמנות והשותפות.

כאן טמון מסר שני, חשוב יותר: איראן אינה מייבאת את ביטחונה מחו"ל. יכולות ההגנה של איראן בנויות על מומחיות מקומית וניסיון מבצעי, ולכן, כינון הסדרי ביטחון חדשים סביב איראן אינו בהכרח משנה את האיזון האסטרטגי.
אבל עראקצ'י הולך רחוק יותר. אם המסר שלו היה רק ​​מסר של הרתעה, הוא היה יכול לעצור בהצהרה זו על עוצמתה הצבאית של איראן. החלק השני של המסר מדגים בבירור כי טהרן מציגה הצעה פוליטית שונה.
"כאשר מוסלמים מתאחדים ומשתלבים, הם יכולים לעמוד חזקים ונחושים כנגד כל אתגר שמציבים זרים זדוניים", אומר עראקצ'י.
ואז הוא משמיע את המשפט המרכזי:
"הגיע הזמן להסתמך אך ורק על עצמנו ולחזק את האחווה האמיתית".
יש להתייחס לחלק זה של המסר ברצינות רבה יותר מאשר לקריאה כללית לאחדות אסלאמית. למעשה, עראקצ'י אינו מכחיש את עקרון שיתוף הפעולה הביטחוני בין מדינות אסלאמיות; אלא, הוא מתחרה על המודל האידיאלי לשיתוף פעולה כזה.
במילים אחרות, טהרן אינה מסבירה מדוע ערב הסעודית משתפת פעולה עם פקיסטן וטורקיה; אכן, היא טוענת שאם מדינות אסלאמיות רוצות להתאחד למען ביטחונן, ברית זו חייבת להתבסס על "הסתמכות עצמית", "שכנות טובה" ו"אחווה אמיתית", ולא על כניעה לכוחות חיצוניים.
זוהי הנקודה שהופכת את המסר של עראקצ'י למסר אסטרטגי. אמנת מכה מתארת ​​מודל של ביטחון קולקטיבי בין שלוש המדינות, בעוד עראקצ'י מדברת על ביטחון קולקטיבי אזורי מקיף יותר.
לפיכך, ניתן לראות את המסר של טהרן כבעל שלוש רמות: ראשית, הרתעה והצהרת כוח לאומי; שנית, קבלת פנים להתקרבות ושיתוף פעולה בין מדינות אסלאמיות; ושלישית, הצעת מודל ביטחון המבוסס על הסתמכות עצמית אזורית ותלות מופחתת בכוחות חיצוניים.
מנקודת מבט זו, תגובת איראן אינה שלילית ואינה עימותית. טהרן לא הציגה את אמנת מכה כאיום ישיר, וגם לא ניהלה מלחמת מילים נגדה. במקום זאת, היא ביקשה לשנות את כללי המשחק: מ"איראן עומדת בפני ברית חדשה" ל"תחרות על אופן בניית ביטחון אזורי".
גישה זו היא קריטית מבחינה דיפלומטית. אם איראן תציג את ברית מכה אך ורק כקואליציה אנטי-איראנית, היא תכניס את עצמה למגננה. אך אם היא תדגיש ששיתוף פעולה בין מדינות אסלאמיות הוא רצוי מטבעו, ושההבדל היחיד טמון במידת התלות בכוחות חיצוניים ובהגדרת הביטחון האזורי, היא יכולה להציג את עצמה כחלק מהפתרון העתידי.
ואכן, אולי השאלה החשובה ביותר אינה "נגד איזו מדינה נוצרת ברית מכה?" אלא "מי יעצב את ארכיטקטורת הביטחון העתידית של מערב אסיה?"
אם ביטחון האזור העתידי ייבנה על בריתות מוגבלות ויחסי ביטחון עם כוחות חיצוניים, ברית מכה עשויה להיות הסימן הראשון למגמה חדשה. עם זאת, אם מדינות האזור יעברו לעבר מנגנונים מכלילים יותר, דיאלוג ביטחוני והסתמכות על יכולות מקומיות, ברית מכה עשויה להיות פשוט שלב במעבר לארכיטקטורה מורכבת יותר.
אם מדינות האזור יעברו לעבר מנגנונים מכלילים יותר, דיאלוג ביטחוני והסתמכות על יכולות מקומיות, ברית מכה עשויה להיות פשוט שלב במעבר לארכיטקטורה מורכבת יותר. במשוואה זו, איראן, מתוקף מיקומה הגיאופוליטי, עומקה האסטרטגי, יכולותיה הצבאיות הפנימיות וניסיונה המוכח בשטח, אינה יכולה להיחשב כצד שניתן להתעלם ממנו בעת עיצוב ארכיטקטורת ביטחון אזורית. לכן, תגובתה של טהרן עשויה להיות שאיראן אינה מתנגדת לביטחון שכנותיה, וגם אינה מעוניינת להגדיר את עצמה כאחראית לביטחון אחרים; אלא, היא רואה את עצמה כאחד מעמודי התווך של הביטחון האזורי העתידי.
מנקודת מבט זו, ניתן לראות את המסר של עראקצ'י כסיכום אסטרטגי של עמדתה של טהרן:
כוח להרתעה, התקרבות לביטחון והסתמכות עצמית לעצמאות.
ברית מכה עשויה להיות תחילתה של ברית חדשה; עם זאת, מוקדם לתאר אותה כגוש אנטי-איראני או נאט"ו אסלאמי. מה שניתן לומר בוודאות רבה יותר הוא שמערב אסיה נכנסה לשלב שבו התחרות העיקרית אינה מוגבלת עוד לכוח צבאי בלבד, אלא משתרעת על הגדרה, החזקה ועיצוב ארכיטקטורת הביטחון האזורית העתידית. בתחרות זו, מכה, טהרן, אנקרה ואסלאמאבאד אינן רק נקודות על המפה; אלא שזהו חלק ממשוואה גדולה יותר שתשובתה תקבע את מערכת הביטחון העתידית של מערב אסיה.