לא ניתן לנתח את ההתפתחויות האחרונות באזור רק על ידי השאלה האם המסלול העתידי יסתיים במלחמה או בהסכם. דיכוטומיה זו, למרות פשטותה ובהירותה לכאורה, מטשטשת היבט מכריע של המציאות בשטח. הסוגיה העיקרית כיום היא התחרות על "עיצוב שדה הקרב"; איזה גורם מסוגל ליצור תנאים שמאלצים את היריב לקבל החלטה בזמן, במקום ובמסגרת שאינם לטובתו.
בינתיים, "זמן" הפך לגורם אסטרטגי. איראן, ארצות הברית והמשטר הציוני כולם מנסים לנהל את הזמן לטובתם, אך ההבדל המהותי טמון בעובדה שוושינגטון ותל אביב מוגבלות על ידי לוחות זמנים של בחירות, בעוד טהרן יכולה לנצל את אותם אילוצים כדי לשנות את מאזן הכוחות בקבלת החלטות.
יש לנתח בהקשר זה גם את התנהגותו האחרונה של הממשל האמריקאי, ובמיוחד דונלד טראמפ עצמו, כלפי המשא ומתן הטכני בין איראן לעומאן בנוגע להסדרים לניהול וניטור התנועה הימית במצרי הורמוז. ניסיונה של וושינגטון להעביר את הרעיון שהסכם פוטנציאלי בין איראן לעומאן פירושו "פתיחת מיצרי הורמוז" הוא בסך הכל ניסיון לעקוף במהירות שלב ולהפוך הליך טכני ראשוני להישג פוליטי.
בעוד שהסכם פוטנציאלי בין איראן לעומאן על מנגנוני ניהול וניטור התנועה הימית עשוי להיות תנאי הכרחי לכניסה לשלב חדש, הוא בשום אופן אינו משמעו יישום מלא של ההסכם או פתרון כל הסוגיות התלויות ועומדות. תנאי מספיק הוא יישום ההתחייבויות שקיבל הצד האמריקאי במסגרת הבנות אסלאמאבאד, כולל אלו הקשורות להחזרת רכוש איראני, ביסוס הפסקת האש בלבנון והסעיף הנוגע לתפקידה של איראן באבטחת מיצרי הורמוז.
מנקודת מבט זו, חיפזון של טראמפ לעבור מעבר לשלב הטכני של המשא ומתן האיראני-עומאני ולהציגו כהצלחה סופית עשוי להצביע על אילוצי הזמן העומדים בפני הממשל האמריקאי. וושינגטון נמצאת במצב בו היא זקוקה להישג מוחשי במדיניות החוץ שלה - כזה שימתין את הביקורת הפנימית וישמש כהוכחה להצלחת הממשל ערב הבחירות לקונגרס. עם זאת, הניסיון להפריד חלק מתהליך ההסכם ממערך ההתחייבויות ההדדיות מדגים כי הנושא העיקרי נותר "ניהול זמן והסדרים ליישום ההתחייבויות".
הישות הציונית עוברת גם היא אחת התקופות הפוליטיות והביטחוניות המורכבות ביותר שלה. המלחמה הממושכת, הסכסוך המתמשך בחזית הלבנונית, העומס על כוחות המילואים, העלויות הכלכליות והחרדות החברתיות הגוברות, כל אלה העבירו את נושא ההתשה מהצבא לתחום הפוליטי.
בהקשר זה, ראוי לציין סקר שנערך לאחרונה על ידי ערוץ 13. על פי הסקר, הקואליציה הימנית בראשות נתניהו תזכה ב-51 מושבים, האופוזיציה נגד נתניהו תזכה ב-58 מושבים, והמפלגות הערביות יזכו ב-11 מושבים. נתונים אלה אינם מייצגים תחזית סופית לתוצאות הבחירות, אך הם מדגימים את שבריריות עמדתו הפוליטית של נתניהו ואת ההשפעה הפוטנציאלית של כל התפתחויות ביטחוניות על הברית הפוליטית.
במערכת הפרלמנטרית הישראלית, הקמת ממשלה דורשת לפחות 61 מושבים מתוך 120 בכנסת. ניצחון של 51 מושבים לקואליציית הימין ולמפלגות הדתיות והקיצוניות בראשות נתניהו פירושו שהם עדיין חסרים 10 מושבים מרוב. מצב זה מראה שגם אם הימין יישאר בשלטון, הקמת ממשלה עתידית תדרוש מאמצים נמרצים לבניית קואליציות יעילות ולניהול פילוגים פנימיים.
נתניהו זקוק להישג מוחשי כדי לשנות את המצב הזה, אך הוא ניצב בפני דילמה קשה: הארכת המלחמה ללא תוצאה ברורה עלולה לפגוע עוד יותר בפופולריות הפוליטית שלו, בעוד שסיומה ללא כל הישג עלול לערער את נרטיב הניצחון שלו. מסיבה זו, הזמן הפך לנקודת לחץ עבור ראש ממשלת ישראל יותר מאשר להזדמנות.
מצד שני, ארצות הברית ניצבת בפני אילוצים משלה. בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס ב-3 בנובמבר יאלצו את ממשל טראמפ לאזן בין תמיכה בישראל, הימנעות ממעורבות במלחמה יקרה ושמירה על תדמיתו כממשל מדיניות חוץ מצליח.
טראמפ התמודד עד כה עם בעיה כפולה: הוא לא השיג דבר מהמלחמה שהוא יכול להציג לציבור כניצחון, והוא חסר חזון ברור לדרך הדיפלומטית שעליו ללכת. יתר על כן, חלק ניכר מהבסיס הפוליטי שלו בתנועה האנטי-מלחמתית "לעשות את אמריקה לגדולה שוב", התואמת את סיסמתו "אמריקה תחילה" והתנגדות להתערבויות זרות יקרות, מתנגד בתוקף לכניסת ארצות הברית למלחמה נוספת.
במצב כזה, האינטרסים של וושינגטון ותל אביב אינם מתיישרים בצורה מושלמת. ישראל עשויה להזדקק למבצע ביטחוני גדול כדי לשנות את מצבה הפנימי, אך טראמפ חייב לשקול את העלויות של מבצע כזה הן ברמה האזורית והן ברמה המקומית.
עם זאת, ניתוח מגמות לא יהיה שלם ללא התייחסות לאיראן כשחקן פעיל ומשפיע. טעות נפוצה בניתוח ההתפתחויות באזור היא לצמצם את תפקידה של איראן לתגובה גרידא להחלטות שמקבלות ארצות הברית וישראל. טהרן, כשחקן פיקח בעל כלים מרובים לשינוי משוואות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות, מבקשת להשפיע על סביבת קבלת ההחלטות של יריביה.
האסטרטגיה של איראן יכולה להתבסס על העלאת עלות הבחירות המסוכנות עבור יריביה באמצעות שילוב של פעולות שטח יעילות, דיפלומטיה ושימוש מושכל ביכולות אזוריות. מטרת גישה זו אינה רק למנוע מלחמה או להגיע להסכם, אלא להגביל את חופש הפעולה של הצד השני ולשנות את חישוביו.
מיצרי הורמוז הם דוגמה מובהקת להיגיון זה. חשיבותם אינה מוגבלת להיותו מסדרון אנרגיה או נתיב ימי; הוא מרכיב אסטרטגי בחישובים ביטחוניים וכלכליים אזוריים. הדיונים בין איראן לעומאן בנוגע לניהול וניטור התנועה הימית בנתיב מים זה מדגימים כי ניתן לנתח את הביטחון הימי עצמו במסגרת החורגה משיקולים טכניים גרידא.
בהקשר זה, טהרן מבקשת לאזן בין שני עקרונות: ראשית, הפגנת אחריות לביטחון אזורי ולניווט ימי; ושנית, מניעת הפיכת אמצעי טכני מוגבל לאמצעי להתעלמות מחובות הדדיות. במילים אחרות, ניהול מצר הורמוז הוא חלק ממשוואה רחבה יותר שבה בניית אמון, מילוי התחייבויות ואיזון בין זכויות וחובות הם מרכיבים מכריעים.
ערך המינוף האסטרטגי אינו תמיד טמון ביישומו המיידי; לעיתים, תפקידו החשוב ביותר טמון בהשפעתו על התנהגותו וחישוביו של היריב. כמו בלבנון, משא ומתן ונושאים אזוריים אחרים אינם עניינים בודדים אלא חלק מתחרות רחבה יותר על עיצוב סביבת קבלת ההחלטות.
בהקשר זה, יש לראות את החודשים הקרובים כמרוץ נגד הזמן. נתניהו ינסה לשנות את משוואת הביטחון לפני הבחירות; וטראמפ ינסה לאזן בין דרישות הפוליטיקה הפנימית האמריקאית לבין התחייבויותיה הזרות. איראן תנסה להגביל את אפשרויות הצד השני על ידי שמירה על היוזמה.
בתרחיש כזה, המנצח אינו בהכרח זה שעושה את הצעד הראשון או את ההצעה האחרונה; אלא זה שיכול לשנות את כללי הקרב, ולהשאיר את היריב עם פחות אפשרויות ועלויות גבוהות יותר.
לכן, השאלה המרכזית בנוגע להתפתחויות עתידיות באזור עשויה לא להיות האם תפרוץ מלחמה או יושג הסכם, אלא מי יוכל לשלוט בתזמון ובשדה הקרב.