סין פרסמה, לראשונה, תמונות של המפציץ האסטרטגי שלה מדגם H-6N, המצויד בטיל בליסטי JL-1, המסוגל לשאת ראשי נפץ גרעיניים. צעד סיני זה אינו רק אירוע חדשותי משמעותי; הוא נושא גם השלכות הקשריות חשובות. אין לראות בתצוגה הצבאית הסינית החדשה הזו רק הדגמה טכנולוגית, אלא כנקודת מפנה ב"דוקטרינת ההגנה" של בייג'ינג. כדי להבין את משמעותה בהקשר של אירועים גלובליים, יש צורך לעבור מעבר להיבט הצבאי הגרידא ולבחון את הקשר בין ההתפשטות האמריקאית המוגזמת במערב אסיה לבין התגובות האסטרטגיות במזרח אסיה.

המעבר מהרתעה עקיפה להרתעה "הפגנתית"
בעבר, מעצמות גדולות נטו לשמור על יכולותיהן הגרעיניות אפופות בסודיות. כעת, על ידי פרסום מכוון של תמונות אלה, סין עברה מודל הרתעה "עקיפה" למודל הרתעה "הפגנתי". שינוי זה הוא תגובה ישירה ל"מדיניות הכיתור" של ארה"ב. כאשר וושינגטון מקימה למעשה "טבעת כיתור" על ידי יצירת בריתות צבאיות או חיזוק נוכחותה במפרץ הפרסי, היא גם מאלצת את בייג'ינג לחשוף את קלפי המנצח שלה כדי לשמור על האיזון, ומזכירה לצד השני כי היפוך "פרויקט הבלימה" באוקיינוס ​​השקט מגיע במחיר גבוה.
ההתערבות האמריקאית במפרץ הפרסי, הנחשב ל"לב הפועם של האנרגיה העולמית", אינה רק נוכחות צבאית, אלא ניסיון לבסס את ההגמוניה הדועכת שלה. על ידי הפיכת ביטחון המפרץ הפרסי לפרויקט "מכירת ביטחון ונאמנות", ארצות הברית הובילה, בשוגג, את יריביה (סין ורוסיה) למסקנה שהדרך היחידה להתמודד עם גישה זו אינה באמצעות משא ומתן, אלא באמצעות "חיזוק יכולות צבאיות במקומות אסטרטגיים".
למעשה, "שאפתנות מוגזמת במפרץ הפרסי" הפכה לכוח המניע מאחורי "המיליטריזם באוקיינוס ​​השקט". מעצמות יריבות כמו סין רואות במפרץ הפרסי "נקודת תורפה רגישה" שעלולה להטות את הכף לטובת ארצות הברית בחלקים אחרים של העולם אם לא תטופל כראוי.
מלכודת מרוץ החימוש ו"טכנולוגיית ההרתעה"
הנקודה הבולטת ביותר בהקשר זה היא ההתמקדות ב"טכנולוגיות מהפכניות". עם המפציץ ארוך הטווח והטיל הבליסטי הגרעיני שלה, סין מסוגלת כעת להוות איום ישיר ובלתי ניתן לעצירה על "עומק ההגנה" של ארצות הברית באוקיינוס ​​השקט. מרוץ חימוש זה, בניגוד למלחמה הקרה, אינו מוגבל עוד למספר ראשי הנפץ, אלא כולל גם "מהירות תגובה" ו"חוסר יכולת חיזוי". גישה זו הפכה את המערכת האקולוגית העולמית לשברירית ביותר, שכן מערכות קבלת החלטות צבאיות בוושינגטון ובבייג'ינג נעות יותר ויותר לעבר "תגובות אוטומטיות".
האסטרטגיה החדשה של סין נושאת מסר ברור לעולם: הסדר "החד קוטבי" הסתיים. מעצמות גדולות עולות לא יסכימו עוד לכך שביטחונן יוכתב על ידי החלטות הבית הלבן. בעוד ארצות הברית עוברת מ"דיפלומטיה של כוח" ל"כוח צבאי" באזור המפרץ הערבי, גם בייג'ינג משנה את האסטרטגיה הנגדית שלה מ"דיפלומטיה של סחר" ל"הקרנת כוח אסטרטגית".
העולם נכנס לעידן שבו "מאזן הכוחות" נקבע לא על ידי אמנות בינלאומיות, אלא על ידי "תצוגות יכולת קטסטרופליות". על ידי התעקשות על חריגות והתערבות בלתי מוגבלת, ארצות הברית הפכה, מבלי משים, לאדריכלית העיקרית של חזרת "הטרור הגרעיני" ללקסיקון של הפוליטיקה הבינלאומית. אם וושינגטון לא תשנה את מסלול העימות שלה, העולם יהיה עד לא רק למרוץ חימוש קונבנציונלי, אלא גם לכאוס נרחב שבו ביטחון אינו מובטח לאף אחד, אפילו לא למעצמות המתערבות עצמן.
תצוגת מפציץ H-6N משמשת כקריאת השכמה לאלו שהאמינו שהמאה ה-21 תישאר עידן של הגמוניה מוחלטת.