בימים האחרונים, כמה גורמים אמריקאים פנו לטיעון מעין-משפטי, לכאורה מבוסס על המשפט הבינלאומי, כדי להצדיק את האפשרות לתקוף את תשתית האנרגיה של איראן. טיעון זה טוען שתשתיות האנרגיה תומכות בכלכלת המדינה, והכלכלה, בתורה, מזינה את כוחה הצבאי; לכן, ניתן לראות במתקנים אלה "מטרות התומכות במאמץ המלחמתי".
במבט ראשון, טיעון זה עשוי להיראות סביר לחלק מהאנשים. עם זאת, הבעיה האמיתית אינה איראן, ואפילו לא בית זיקוק לנפט או שדה גז. הבעיה טמונה בשינוי איטי אך עמוק בפילוסופיה של דיני המלחמה; שינוי שאם ייושם, ירחיב את מושג ה"מטרה הצבאית" כך שיכלול כמעט את כל התשתיות החיוניות של החברה. דווקא כאן עולה הצורך לעבור מעבר לטיעון המשפטי הגרידא ולהתייחס לשאלה אסטרטגית: האם מה שארצות הברית מתכוונת לעשות היום הוא רק פרשנות של טקסט משפטי, או ניסיון לכתוב מחדש ולבטל באופן מהותי את כללי המלחמה?
במשפט ההומניטארי הבינלאומי, העיקרון הוא להגביל את היקף המלחמה, לא להרחיבו. הפילוסופיה של אמנות ז'נבה וכללי המלחמה המקובלים נשענת על עקרון השמירה על גבולות ברורים בין אוכלוסיות אזרחיות למטרות צבאיות, אפילו בעיצומה של פעולות איבה. "עקרון ההבחנה", "עקרון הפרופורציה" ו"עקרון הצורך הצבאי" מהווים את שלושת עמודי התווך של מערכת משפטית זו. גם מטרתם ברורה: למנוע ממלחמה להפוך חברה שלמה לשדה קרב. עם זאת, הפרשנות הרחבה של המושג "מטרות תומכות מלחמה" סותרת לחלוטין את פילוסופיה זו.

אם תלות כלכלית גרידא בהגנה ובכוח צבאי הייתה מספיקה כדי להצדיק התקפה, אז לא הייתה נותרת הבחנה. בית זיקוק לנפט היה הופך למטרה משום שהוא מייצר רווח, וכך גם תחנת כוח. מדוע לא לכוון לרשתות אספקת מים, נמלים, מסילות ברזל, מפעלי פלדה, מרכזי נתונים, רשתות בנקאיות, תשתיות תקשורת או אפילו מתקני ייצור מזון? כל הגורמים הללו תורמים לחיים הכלכליים והמנהליים המתמשכים של כל מדינה, וכל כלכלה, בין אם היא אוהבת זאת ובין אם לא, מקצה חלק ממשאביה להגנה. התוצאה הלוגית של טיעון זה היא קריסת עקרון ההבחנה.

מה שמתעצב בשיח ובגישה הפוליטיים של וושינגטון הוא שינוי מסוכן בשפה המשפטית של המלחמה. בעבר, מעצמות גדולות פנו בדרך כלל לפעולה צבאית תחילה ולאחר מכן ניסו להצדיק אותה מבחינה משפטית. כיום, לעומת זאת, מגמה זו התהפכה; מושגים משפטיים מוגדרים מחדש כדי להרחיב את היקף הפעולה הצבאית. חלק מהעורכי דין מתייחסים לכך כ"לגליזציה של מלחמה" - לא שהמלחמה הפכה ללגיטימית יותר, אלא שטרמינולוגיה משפטית משמשת בהדרגה כדי לנרמל ולהצדיק מגוון רחב יותר של אלימות.
התפתחות זו אינה תיאורטית בלבד. הניסיון של שני העשורים האחרונים מדגים כיצד מושגים כמו "הגנה מקדימה", "הגנה מונעת" ו"מלחמה עולמית בטרור", ואפילו כמה פרשנויות רחבות ל"צורך בפעולה צבאית", עברו בהדרגה מחריג לכלל. כעת, יש חששות שהמושג "מטרת התמיכה במלחמה" ילך באותו מסלול; מושג שאם יתפרש ללא הגבלה, לא יהיה חריג אלא רישיון לתקוף את עורקי החיים החיוניים של מדינות.

מבחינה משפטית, התפתחות זו מוטלת בספק רב. המשפט ההומניטארי הבינלאומי מבחין בין תרומה פעילה וישירה לפעולה צבאית לבין תפקיד כללי בכלכלה הלאומית. עצם זרימת הכנסות ממגזר מסוים לתקציב הלאומי אינה הופכת אותו, כשלעצמה, למטרה צבאית. אם זה היה המצב, כמעט שום פעילות כלכלית בעולם לא הייתה פטורה מהיקף מטרות מלחמה פוטנציאליות. פרשנות זו הופכת את מושג "מטרה צבאית" מקריטריון מגביל לאמצעי להסרת מגבלה זו.
יתר על כן, תשתית אנרגיה אינה רק נכס כלכלי; היא מרקם החיים החברתיים. חשמל בבתי חולים, מערכות טיהור מים, תחבורה ציבורית, שרשרת אספקה ​​של תרופות, תקשורת, ייצור ואחסון מזון ועשרות שירותים חיוניים אחרים תלויים ברשת זו. תקיפה עליה אינה רק פעולה נגד יכולתה הכלכלית של מדינה; זוהי פעולה בעלת השלכות הומניטריות נרחבות וצפויות עבור מיליוני אזרחים. לכן, גם במקרים בהם אופי המטרה שנוי במחלוקת, עקרונות המידתיות והזהירות ממשיכים להטיל מגבלות מחמירות על השימוש בכוח. אך אולי השאלה החשובה ביותר היא עתידו של הסדר הבינלאומי. אם מקובל כיום שכל תשתית חיונית יכולה להיות מטרה לגיטימית למלחמה בשל תפקידה הכלכלי, אז כלל זה לא יוגבל מחר למדינה אחת. אותו טיעון המשמש כיום להגנה על בית זיקוק לנפט באסלויה, איראן, למשל, יוכל להיות מיושם מחר על קווי הולכת אנרגיה באירופה, מסופי גז באסיה או רשתות חשמל בכל מקום אחר בעולם. כללים משפטיים, כאשר יורחבו, אינם כבולים לגיאוגרפיה.
הקהילה הבינלאומית בילתה עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השנייה בניסיון להגביל את המלחמה במסגרת כללים שימנעו מחברות שלמות להפוך לשדות קרב. כיום, הסכנה היא שהישג זה יישחק לא על ידי הצהרות רשמיות, אלא על ידי השינוי ההדרגתי במושגים המשפטיים. מלחמות לא תמיד מתחילות בטילים; לפעמים הירייה הראשונה נורית בשפה המשפטית, שבה מילים מאבדות בהדרגה את משמעותן, וחריגים הופכים לכלל מבלי שאף אחד ישים לב.
מנקודת מבט זו, הבעיה אינה רק אבטחת בית זיקוק לנפט או שדה גז. הבעיה טמונה בהגנה על אותו גבול משפטי מדויק, שאם יקרוס, יהפוך מלחמה מסכסוך בין צבאות לסכסוך שישתרע על חברות שלמות. אולי האחריות הגדולה ביותר של המשפט הבינלאומי במאה ה-21 אינה למצוא מילים חדשות כדי להצדיק מלחמה, אלא למנוע את השימוש בשפה משפטית כדי להרחיב את היקף הקרב.