האסטרטגיה החדשה של דונלד טראמפ כלפי איראן אינה יכולה להצטמצם לאיומים גרידא בנוגע למצרי הורמוז, לחץ צבאי מוגבל או ניסיונות לבנות בריתות אזוריות. מאחורי פעולות אלה מסתתר שינוי מהותי בשדה הקרב: טראמפ, לאחר שנכשל בכפיית מטרותיו הפוליטיות על איראן באמצעות כוח צבאי, מבקש כעת להפוך את תבוסתו בידי טהרן לבינלאומית. על ידי שינוי מהלך האירועים, הוא שואף להשיג את מה שנכשל בהשגת בשדה הקרב, ובהמשך, בתהליך הפוליטי.
טראמפ יזם את המלחמה כדי לכפות מטרות פוליטיות. אמצעים צבאיים היו אמורים להשיג את מה שלחץ פוליטי ומשא ומתן לא הצליחו להשיג. עם זאת, מטרותיה של אמריקה לא הושגו. הפסקת האש, ולאחריה חתימה על מזכר ההבנות, סיפקו לטראמפ הזדמנות לסגת פוליטית מהמצב - הזדמנות שיכלה לאפשר לו להפוך כישלון צבאי להישג דיפלומטי.
למרות שארצות הברית יזמה את התוקפנות, איראן לא חסמה את תהליך המשא ומתן; אלא, היא עסקה בתהליך הדיפלומטי כדי לסיים את המלחמה. אך במקום לחזק את ההישג הזה, טראמפ ביקש להשיג את המטרות שלא הצליח להשיג במלחמה על ידי פרשנות מחודשת של תנאי מזכר ההבנות והפעלת לחץ צבאי מוגבל. הפרת התחייבויות ההסכם, ובמיוחד סעיף 5, הופכת לגורם קריטי בהקשר זה. ההסכם, שאמור היה לייצב את המצב החדש ולמנוע חזרה למשבר, הפך לכלי לשחזור שאיפות המלחמה הלא ממומשות של טראמפ ונטיותיו הטוטליטריות.
למרות זאת, איראן עמדה איתנה. טראמפ לא היה מסוגל לכפות את מטרותיו המקסימליסטיות בשדה הקרב, וגם לא יכול היה לאלץ את איראן לקבל את פרשנותו החד-צדדית להסכם במשא ומתן. הלחץ שהפעיל לאחר ההסכם גם לא הצליח לאלץ את טהרן לסגת. בשלב זה, כישלון חישוביו הפוליטיים הפך לעניין אישי.
טראמפ רואה את עצמו כפוליטיקאי המסוגל להשיג את התוצאה הרצויה באמצעות לחץ, איומים ותצוגות כוח. אך פרשת איראן ציירה עבורו תמונה שונה: המלחמה לא השיגה את מטרותיה; ההסכם לא השיג את מטרות המלחמה; והלחץ שנוצר לאחר מכן לא אילץ את איראן להיכנע. לפיכך, הכישלון הפוליטי הופך לתחושת השפלה, ולאחר מכן למשבר זהות. בנסיבות אלה, האסטרטגיה החדשה של טראמפ היא ניסיון לשנות את כללי המשחק. אם איראן לא תיכנע צבאית, אם לא תסכים לפרשנות האמריקאית במשא ומתן, ואם לחץ מוגבל יתברר כבלתי יעיל, אזי יש להעביר את הנושא מרמת "איראן וארצות הברית" לרמת "איראן והקהילה הבינלאומית".
כאן, מיצרי הורמוז הופכים לכלי פוליטי ותקשורתי. וושינגטון מבקשת לבסס נרטיב לפיו איראן אינה צד לסכסוך פוליטי וביטחוני, אלא איום על הסחר העולמי וחופש השיט. על ידי ביסוס נרטיב זה בהצלחה, טראמפ מנסה לנתק את האחריות למשבר מהקשרו האמיתי ולהפוך את המדינה שיזמה את התוקפנות למדינה המחויבת להגן על הסדר הבינלאומי.
מנקודת מבט זו, לא ניתן להפריד את סוגיית מיצרי הורמוז מהקשרה הפוליטי והביטחוני. המיצר אינו הגורם למשבר; אלא שחלק מההשלכות של הקריסה הן הדרך שארצות הברית כפתה באמצעות תוקפנותה והפרת התחייבויותיה לאחר מכן.
לכן, איראן תנקוט בשני נתיבים מקבילים בתגובה לאסטרטגיה החדשה של טראמפ. במציאות, איראן חייבת לשמור על רצונה להתנגד, על אחדותה הלאומית ועל יכולתה להגיב לתוקפנות, כדי שאויביה יבינו שהאופציה הצבאית נגד איראן גובה מחיר כבד. יחד עם זאת, ניהול קרב מקיף במלחמת הנרטיבים שקול ללחימה בשדה הקרב.
איראן חייבת לומר לקהילה הבינלאומית שהמשבר הנוכחי לא החל במצרי הורמוז, אלא כאשר ארצות הברית תקפה מדינה בעיצומה של משא ומתן ולאחר מכן לא עמדה אפילו בהסכם אליו הגיעה. בשלב זה, טראמפ הפך את המשא ומתן לחסר משמעות באמצעות מעשיו ואז ניסה להאשים את איראן בטיפשות זו.
הערכות עתידיות מצביעות על כך שהאסטרטגיה הסבירה של טראמפ אינה מהלך מיידי למלחמה כוללת, אלא שילוב של לחץ צבאי מוגבל, איומים, לחץ כלכלי, בניית בריתות ומלחמת נרטיבים. המטרה העיקרית של אסטרטגיה זו היא ככל הנראה לחלץ ויתור סמלי מאיראן ולהפוך אותו למסמך לבנייה מחדש של אמינותה של אמריקה.
טראמפ בוודאי הבין, מניסיון השנתיים האחרונות, שאסטרטגיה זו לא תצליח. איראן בוודאי לא תאפשר למשבר הנוכחי להסלים לעימות "איראני-עולם", כפי שקרה בעבר, על ידי התנגדות פעילה לתוקפנות, קידום דיפלומטיה מכוונת ושמירה על לכידות פנימית.
טראמפ לעולם לא יוכל להתחמק מאחריות לקריסת ההסכם, ומאמציו לבנות קונצנזוס אזורי ובינלאומי יתמודדו עם מכשולים משמעותיים.
טראמפ מנסה כעת להפוך את כישלונו לכפות את דרישותיו על איראן לניצחון על הקהילה הבינלאומית. הבעיה העיקרית היא שארצות הברית אינה במצב לשנות כיוון מהמקום בו נכשלה לכיוון שבו תוכל להשיב לעצמה את אמינותה האבודה.
אך חולשתה של אסטרטגיה זו היא בדיוק מה שאיראן צריכה להתמקד בו: ההקשר של המשבר.
איראן חייבת להוכיח לעולם שהמדינה שהואשמה באיום על הסחר הבינלאומי הותקפה פעמיים בעבר בזמן שהמשא ומתן התנהל. איראן לא סגרה את הדלת למשא ומתן לאחר התוקפנות; במקום זאת, היא הגיעה להבנה ונתנה לדיפלומטיה הזדמנות לסיים את המלחמה. אך ארצות הברית נכשלה בעמידה בהתחייבויותיה, ובמיוחד בסעיפים המרכזיים של מזכר ההבנות, ולאחר מכן ניסתה להשיג את המטרות שנכשלה בהשגתן באמצעות מלחמה על ידי פירוש כהסכם והפעלת לחץ צבאי.
נרטיב זה, אם ידווח במדויק, מציב שאלה מהותית בפני דעת הקהל העולמית: אם משא ומתן נתקל במתקפה צבאית באמצע, אם הסכם מתפרש באופן חד-צדדי לאחר חתימתו, ואם התוקפן, לאחר הפרת התחייבויותיו, מציג את תגובת הצד השני כאיום על הסדר הבינלאומי, מה הטעם במשא ומתן ובדיפלומטיה?