בעוד שארצות הברית ממשיכה במדיניותה העוינת נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן כחלק מתמיכתה המקיפה בישות הציונית, היא דנה במקביל בתוכניות להקמת מסדרונות חדשים להובלת אנרגיה שמטרתם להפחית את התלות במצרי הורמוז. התכנסות זו, במקום להיות אינדיקציה ליוזמה כלכלית, מצביעה על ניסיון של וושינגטון להגדיר מחדש את האיזונים הגיאופוליטיים ולבסס את השפעתה במערב אסיה.
באותה רוח, טום ברק, שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב לעיראק, הודיע ​​על תוכנית, שלכאורה נבחנת בהשתתפות סוריה, ירדן, טורקיה, לבנון ומצרים, להפוך את מצר הורמוז ל"מסדרון משני" לסחר האנרגיה העולמי בתוך השנתיים הקרובות. הוא דיבר גם על פיתוח "מסדרון ביניים" העובר דרך טורקיה, אזרבייג'ן וטורקמניסטן, ומחבר את מרכז אסיה לאירופה.
במקביל לביקורו של ראש ממשלת עיראק בארצות הברית, שר הנפט העיראקי הודיע ​​כי הוא בוחן בניית צינור להובלת נפט מבצרה דרך קירקוק לנמל ג'יהאן בטורקיה ולנמל בניאס בסוריה. למרות שוושינגטון משווקת פרויקטים אלה מנקודת מבט כלכלית ופיתוחית, ראיות מצביעות על כך שלתוכניות אלה יש מטרות החורגות מעבר לפיתוח תשתיות אנרגיה.
נוכחות צבאית תחת מסווה של ביטחון אנרגטי
ארצות הברית, אשר התמודדה עם אתגרים משמעותיים בשנים האחרונות בהתמודדות עם יכולות ההרתעה וההגנה העצמית של הרפובליקה האסלאמית של איראן, ובמקביל עומדת בפני סיום משימתה הצבאית בעיראק, עדיין מחפשת תירוץ לשמר את נוכחותה באזור. זאת לאור הבטחות הקמפיין של דונלד טראמפ לצמצם את הנוכחות הצבאית האמריקאית בחו"ל, אשר הציבה את וושינגטון בדילמה אסטרטגית. מצד אחד, הישארות באזור תגרור עלויות פוליטיות וחברתיות משמעותיות עבור ממשלת ארה"ב, ומצד שני, נסיגה תביא לאובדן מכשיר ההשפעה האסטרטגי האחרון שנותר לה.
בנסיבות אלה, החייאת פרויקטים ישנים של אנרגיה מעיראק לסוריה ותכנון מסדרונות אנרגיה חדשים, במקום לטפל בצרכים האמיתיים של שוק האנרגיה, עשויים לסלול את הדרך לנוכחות צבאית אמריקאית מתמשכת תחת מסווה כלכלית - נוכחות שעלויותיה יישאו גם על מדינות האזור. עיתוי הפרויקטים הללו, המקביל להתעוררותם מחדש של כמה נקודות ביטחון חמות ולפעילותן של קבוצות טרור בסוריה, מחזק את הספקולציות כי ביטחון הפרויקטים לכאורה הללו ישמש כתירוץ להמשך פריסת הכוחות האמריקאים.
כלכלת התלות: שחזור ההגמוניה באמצעות כלי אנרגיה
התחרות הגוברת בין ארצות הברית למעצמות כלכליות עולות, ובמיוחד סין, יחד עם ירידה באמון העולמי במדיניותה של וושינגטון, הובילה את האחרונה להשתמש בכלים חדשים כדי לשמר את השפעתה. מנקודת מבט זו, לא ניתן להתייחס לפרויקטים המוצעים בתחום האנרגיה כתוכניות בלבד להבטחת ביטחון אנרגטי באירופה או באזור, אלא כחלק מאסטרטגיה להפוך את מדינות האזור, ובמיוחד עיראק, לתלויות כלכלית בחברות, טכנולוגיות והון אמריקאיות.
תלות כלכלית זו מתיישבת עם מדיניות קודמת שננקטה באמצעות שליטה במשאבים פיננסיים והגבלת גישת עיראק לחלק מעתודות המטבע החוץ שלה. במודל זה, הכלכלה הופכת לפלטפורמה להשפעה פוליטית וביטחונית, תוך שוחקת בהדרגה את העצמאות האסטרטגית של מדינות האזור.
כלכלת התלות: שחזור ההגמוניה באמצעות כלי אנרגיה... מצד שני, על ידי הצעת חבילות כלכליות והשקעות, ארצות הברית מבקשת לעצב מודלים חדשים של התקרבות שבמרכזה וניהולה של וושינגטון. הכללתן של מדינות כמו טורקיה, עיראק, סוריה, ירדן, לבנון ומצרים בתוכניות אלו, במקום לשקף התכנסות אזורית טבעית, משקפת את מאמצי ארה"ב ליצור בריתות המונעות את הופעתם של מנגנוני שיתוף פעולה עצמאיים ומקומיים באזור.
מסדרונות אנרגיה: קשר משלים לפרויקט הנורמליזציה
לכאורה, המטרה המוצהרת של פרויקטים אלו היא להפחית את התלות במצרי הורמוז ולגוון את נתיבי הובלת האנרגיה. עם זאת, החפיפה הגיאוגרפית של נתיבים אלו והתרחשותם בו-זמנית עם תוכניות לחיבור מסילות ברזל של מדינות ערב לישראל מצביעות על כך שלפרויקטים אלו יש היבטים פוליטיים וביטחוניים רחבים יותר.
וושינגטון מודעת לחלוטין לכך שפרויקט הנורמליזציה הפוליטית והביטחונית עם ישראל עומד בפני מכשולים משמעותיים. לכן, היא מבקשת ליצור רשת של קשרים באמצעות תשתיות כלכליות, סחר ותחבורתיות, שבסופו של דבר יקשרו את מדינות האזור לשטחים הכבושים. במודל זה, חיבור קווי אנרגיה, נמלים, מסילות ברזל ופרוזדורי סחר יהפוך לכלי לכפיית מעין דו-קיום כפוי עם ישראל; תהליך השואף להשיג את המטרות ארוכות הטווח של מה שמכונה פרויקט "ישראל הגדולה" באמצעות אמצעים כלכליים.
המציאות הגיאופוליטית: מיצרי הורמוז הם חסרי תחליף
למרות סיקור תקשורתי נרחב של תוכניות אלו, המציאות הגיאופוליטית של האזור מדגימה את טבעו החיוני של מיצרי הורמוז. נתיב מים אסטרטגי זה, הודות למיקומו הטבעי, קיבולת הובלת האנרגיה, התשתית הקיימת והביטחון המתמשך, יישאר העורק החיוני ביותר לסחר האנרגיה העולמי, ואף נתיב חלופי לא יוכל להתחרות בו בטווח הקרוב או אפילו הבינוני.
יתר על כן, חלק משמעותי מהנתיבים המוצעים על ידי ארצות הברית חוצים אזורים שעדיין מוכתם בחוסר יציבות ביטחונית, משברים פנימיים ופילוג פוליטי. סוריה היא דוגמה מצוינת; זוהי מדינה שטרם התאוששה מהשפעות המלחמה, הפיצול בפועל של חלקים משטחה וחוסר ביטחון כרוני. השקעה בנתיבים כאלה היא בבירור קבלה של סיכונים פוליטיים וביטחוניים משמעותיים ולא אופציה כלכלית נבונה.
לעומת זאת, איראן שמרה על ביטחונה המתמשך במפרץ הפרסי ובמיצרי הורמוז במהלך העשורים האחרונים הודות ליכולותיה הפנימיות ותפקידה האחראי. לכן, כל ניסיון לבטל את המסדרון האסטרטגי הזה או להחליפו במסדרונות שתוכננו על סמך התערבויות אמריקאיות ואינטרסים של הישות הציונית לא רק חסר תמיכה מעשית, אלא גם עלול להוות סיכונים חמורים לביטחון האנרגיה וליציבות הכלכלית של מדינות האזור. לפיכך, מדינות המשתתפות בפרויקטים אלה על אדמת אמריקה וציונית, ומתנגדות לאינטרסים האזוריים של איראן, חייבות באופן בלתי נמנע לשאת בעלויות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות של בחירה זו.