יום השנה לאימוץ החלטה 598 מזכיר למשטר האיראני את לידתו של רעיון אסטרטגי בתחום הפוליטי; רעיון שנותר גורם מנחה ומכריע גם כיום, בתוך אחת העימותים המורכבים ביותר שעמם התמודדה איראן עם ארצות הברית וישראל. אם המלחמה הכפויה בת שמונה השנים הייתה מבחן לרצון העם האיראני, המצב הנוכחי מייצג מבחן נוסף, אך עם הבדל מהותי. שדה הקרב אינו מוגבל עוד לסכרים, שמיים וימים, אלא כולל הכל, החל משולחן המשא ומתן ועד חדרי פעולה תקשורתיים, החל מסנקציות כלכליות ועד למאבקים תקשורתיים ומשפטיים.
בנסיבות כאלה, הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר טמונה בתפיסת "מלחמה" ו"שלום" כמושגים סותרים וסותרים זה את זה; כאילו אלו המדברים על משא ומתן מרחיקים את עצמם מהתנגדות, ואלו המדגישים כוח צבאי סוגרים את הדלת לדיאלוג. הניסיון ההיסטורי של איראן, ובמיוחד הניסיון של אימוץ החלטה 598, מוכיח את ההפך הגמור מהדיכוטומיה הזו. איראן, לפחות במאה זו, לא בחרה במלחמה בתחילה. לאורך ההיסטוריה, מלחמה תמיד נכפתה עליה. כמו במלחמת שנים עשר הימים, מלחמת ארבעים הימים וסכסוכים אחרונים, טהרן לא יזמה את הסלמת המתיחות והסכסוכים. במקום זאת, היא התנגדה למסע בלתי פוסק של לחץ, איומים, סנקציות, טרור ותוקפנות. איראן דבקה באותו היגיון אל מול כל הלחץ הזה, כפי שנשארה לאורך ההיסטוריה: ללא כניעה, ללא תוקפנות.
תקופת ההגנה הקדושה בת שמונה השנים הייתה סמל להיגיון זה. איראן נכנסה למלחמה בימים הראשונים של המהפכה, כשהיא לא הייתה מוכנה צבאית וחסרה לה תמיכה של מעצמות העולם. לעומת זאת, כמעט כל המעצמות הגדולות, במישרין או בעקיפין, צידדו במשטר הבעת'י. אף על פי כן, הרפובליקה האסלאמית לא רק מנעה קריסה אלא גם סיכלה את המטרה החשובה ביותר של האויב: אובדן עצמאותה ושלמותה הטריטוריאלית של איראן.
עם זאת, אמנות הממשל הפוליטי אינה מוגבלת ללחימה; היא טמונה גם בזיהוי מתי לשנות כיוון. בשנים האחרונות של מלחמת שמונה השנים, הנסיבות האזוריות והבינלאומיות השתנו. בעוד שאיראן התמודדה עם לחצים שונים, טהרן החזיקה ביתרון, ומתוך עמדת כוח, החליטה לקבל את הפסקת האש. החלטה זו לא סימנה את סוף ההתנגדות, אלא את המעבר שלה מהצבא לזירה הפוליטית והמשפטית.
המציאות הוכיחה זאת כנכון. ימים ספורים לאחר קבלת ההחלטה, משטר הבעת' פתח במתקפה חדשה, מתוך אמונה שאיראן קיבלה את השלום מעמדת חולשה. עם זאת, תגובת העם האיראני הפכה לחלוטין את חישוביו של סדאם. גיוס האוכלוסייה מחדש והתנגדות הכוחות המזוינים הוכיחו כי קבלת הפסקת האש לא הייתה סימן לחולשה, אלא בחירה מודעת שנעשתה מעמדת כוח. עיראק נאלצה לקבל את אותו שלום, ממנו התחמקה בעבר במילוי התחייבויותיה.
ניסיון היסטורי זה רלוונטי היום יותר מאי פעם. בחודשים האחרונים, איראן ניהלה מלחמה עזה נגד ארצות הברית וישראל; מלחמה שהראתה שהרפובליקה האסלאמית לא תהסס להגן על ריבונותה, ביטחונה ועצמאותה, וכי אם תוטל עליה מלחמה, היא תגיב באופן פרופורציונלי ומכריע. אך אותו ניסיון הוכיח גם שגם המבצעים הצבאיים המוצלחים ביותר אינם סוף הדרך. לאחר שהתותחים משתתקים, הקרב מתחיל בחזיתות אחרות: בדיפלומטיה, במשפט הבינלאומי, בכלכלה, בתקשורת ובדעת הקהל.
לכן, אם כוח טילים, יכולות הגנה ולכידות לאומית היו נקודות החוזק החשובות ביותר של איראן במהלך המלחמה, אזי דיפלומטיה חדה, משא ומתן מכוון וניהול פוליטי ישלימו נקודות חוזק אלו בשלב שלאחר המלחמה. מדינה שלא תוכל לגבש את הישגיה בדיפלומטיה עלולה להיאלץ לשלם את אותו המחיר שוב בשדה הקרב. באופן דומה, דיפלומטיה ללא גיבוי של כוח היא בסך הכל קבלת דרישות הצד השני.
זהו הלקח שלימדה החלטה 598 פוליטיקאים איראנים: כוח ומשא ומתן אינם יריבים, אלא משלימים. כוח מאלץ את הצד השני לקבל את המציאות, בעוד שדיפלומטיה הופכת את המציאות הזו להסכמים, התחייבויות והישגים מתמשכים. לפיכך, כל ניסיון כיום להציב "התנגדות" מול "משא ומתן", או "דיפלומטיה" מול "כוח הגנה", דומה יותר לחישוב שגוי מאשר לניתוח אסטרטגי. כשם שאף מנהיג חכם לא נכנס למשא ומתן ללא כוח, כך אף פוליטיקאי חכם לא מאפשר לרווחי הכוח להישחק או להיעלם עם הזמן מבלי לפנות לדיפלומטיה.
איראן הוכיחה שוב ושוב בארבעת העשורים האחרונים שהיא אינה אומת מלחמה, אך היא גם לא חוששת ממלחמה. אומה זו מעולם לא יזמה סכסוכים, אך בכל פעם שעצמאותה וביטחונה הושגו, היא עמדה איתנה. היא גם מברכת על כל דרך להשגת אותן מטרות באמצעות דיפלומטיה מכובדת. בתרבות הפוליטית האיראנית, שלום אינו סימן לחולשה, אלא תוצר של כוח.
אולי המסר החשוב ביותר לאיראן היום, ב-17 בטיר, יום השנה לאימוץ החלטה 598, הוא שאומץ אינו מוגבל לשיגור טילים ולנוכחות בשדה הקרב; זוהי ידיעתה של אומה מתי להילחם ומתי לנהל משא ומתן, ובשני המקרים, מחויבותה הבלתי מעורערת לעיקרון אחד: שימור איראן, הגנה על עצמאותה והבטחת האינטרסים הלאומיים שלה.
כיום, כמו בעבר, איראן זקוקה לשני סוגי אומץ: אומץ המלחמה, אם הוא נכפה עליה, ואומץ השלום, אם השלום יוכל לחזק את הישגי שדה הקרב. שתי אפשרויות אלה אינן סותרות זו את זו; אלא, הן שני שלבים של אסטרטגיה אחת. אסטרטגיה זו תמיד הייתה ותישאר סוד הישרדותה, כוחה והמשכיותה של איראן.