עם מעבר לשלב המבצעים האינטנסיביים והניסיונות להשגת יעדים פוליטיים במהירות, הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר טמונה בהמשך ניתוח ההתפתחויות תוך שימוש בהיגיון של ימיה הראשונים של המלחמה. בשלב הראשוני, ארצות הברית וישראל ביקשו ליצור הלם אסטרטגי ולכפות במהירות מציאות פוליטית חדשה; אולם, הכישלון בהשגת היעדים הפוליטיים הרצויות הפך את המשך אותה גישה ליקרה וחסרת יעילות מבחינה אסטרטגית. בנסיבות כאלה, שינוי טקטיקה ומעבר ממלחמה אינטנסיבית למלחמת התשה בעצימות נמוכה עשויים להיות אופציה חדשה עבור וושינגטון - מלחמה שאינה מכוונת לתבוסה מהירה של איראן, אלא להחלשה הדרגתית של יכולותיה הצבאיות, הלוגיסטיות, הכלכליות והחברתיות.
בהקשר זה, אין לפרש את הירידה היחסית בלחץ הישיר על ישראל כתוצאה מפרישתה מהמלחמה בשלב זה כנסיגה מהמשטר האיראני. נראה כי חלוקת העבודה בין ארצות הברית לישראל השתנתה בשלב זה. בעוד שארצות הברית ממשיכה להפעיל לחץ ישיר על איראן, כשהיא נושאת את עיקר המבצע הצבאי, ישראל מנצלת הזדמנות זו כדי לבנות מחדש את יכולותיה הצבאיות, לתקן נזקים ולחזק את כוחותיה. ערב הבחירות בישראל באוקטובר, מצב זה עשוי להיות בעל ערך פוליטי עבור בנימין נתניהו. הוא יכול לנצל את הדימוי לפיו איראן נותרה תחת לחץ, אך ארצות הברית, הפועלת כשליח, נושאת בנטל עלויות המלחמה, ובכך נמנעת מהעלויות הישירות של מלחמה כוללת עם איראן.
ואכן, היעדר התערבות ישראלית ישירה בשלב זה, בנוסף להפחתת פגיעותו של המשטר, טומן בחובו השלכה משמעותית נוספת: הוא משחרר חלק מיכולות ההגנה האווירית של ארה"ב כדי להתמקד באופן אינטנסיבי יותר באזור. בתקופה שבה ישראל עצמה הייתה פגיעה להתקפות ישירות, חלק ניכר מיכולות ההגנה של ארה"ב הוקצה באופן בלתי נמנע להגנה על המשטר. עם זאת, הפחתת רמת הסכסוך הישיר עם ישראל מאפשרת ריכוז גדול יותר של מערכות ויכולות הגנה אווירית אמריקאיות בבסיסים צבאיים ותשתיות באזור. בדרך זו, וושינגטון מבקשת לשמור על לחץ התקפי על איראן תוך מזעור עלות תגובותיה על ידי חיזוק הגנותיה שלה.
שינוי זה הופך את הסכסוך לקרב רב-גוני יותר מבעבר, ובהקשר זה, לוחמה לוגיסטית הופכת לבעלת חשיבות עליונה. המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן הם כעת שני זירות הקרב העיקריות. בנסיבות אלה, הבעיה אינה רק גודל כוח האש משני הצדדים, אלא גם היכולת לשמר ולקיים כוח זה בקרקע. ניתן להפעיל לחץ על נתיבי תחבורה יבשתיים ותשתיות, יחד עם מאמצים להגביל נתיבי ים, במטרה לשבש את שרשראות האספקה ​​ולהגדיל את עלות הובלת החיילים והציוד. המטרה הסופית של גישה זו היא לבודד את יכולותיה הפנימיות של איראן מזירת המבצעים הדרומית ולרוקן את יכולת המדינה להגיב.
בנסיבות אלה, תגובת איראן אינה יכולה להיות מוגבלת להגנה עצמית מפני התקפות בלבד. מרכיב מרכזי באסטרטגיה של איראן מתחילת המלחמה היה חלוקת עלויות התוקפנות באזור. מדינות המאפשרות לארצות הברית לפלוש לאיראן על ידי אספקת בסיסיהן, תשתיותיהן ויכולותיהן המבצעיות אינן יכולות לצפות להיות חסינות לחלוטין מפני תוצאות המלחמה.
מנקודת מבט זו, מתקפה על תשתיות צבאיות ותשתיות תמיכה של ארה"ב, כמו גם על תשתיות כלכליות ושירותיות של מדינות האזור, אינה רק פעולה צבאית נגד וושינגטון, אלא עלולה להיות לה גם השלכות פוליטיות ישירות על הממשלות המארחות. ככל שעלות אירוח הכוחות והבסיסים האמריקאים עולה, לחצים חברתיים ופוליטיים על ממשלות מדינות המפרץ הדרומיות עלולים להתגבר. בנסיבות אלה, קשה להמשיך ולתמוך בפעולות ארה"ב מבלי לשאת בעלויות, וממשלות אזוריות עשויות להיאלץ להתאים את מדיניותן כדי למנוע ממדינותיהן להפוך לשדות קרב ישירים.
זהו ההיגיון של הפיכת המלחמה לאזורית: אם ארצות הברית תעביר את המלחמה משטחה לאזור, איראן לא צריכה לשאת בנטל הבלעדי של עלויות המלחמה. גישה זו אינה בהכרח מכוונת להפצת המלחמה ללא הבחנה, אלא לגרום לממשלות אזוריות להבין כי אירוח פעולות ארה"ב נגד איראן טומן בחובו עלויות והשלכות ישירות. בהקשר זה, הלחץ על התשתיות האזוריות הנובע מהנוכחות הצבאית האמריקאית יכול להיות חלק ממאמץ לשנות את החישובים הפוליטיים של מדינות האזור.
לצד גישה זו, מלחמת ההתשה מקבלת חזית מכרעת נוספת: החברה. אם ארצות הברית לא תוכל להביס את איראן במכה אחת, היא עשויה לשאוף להגדיל בהדרגה את עלות המלחמה, ולהעביר את הלחץ העיקרי מהתחום הצבאי לכלכלה ולחברה. לחץ על מקורות המחיה, עליית יוקר המחיה, שיבושים בתחבורה ובשרשראות האספקה, וחוסר הוודאות סביב עתיד המלחמה, אם תימשך, עלולים לרוקן את ההון החברתי. החברה שסיפקה תמיכה להגנה ולהתנגדות בשלב הראשוני של המלחמה עלולה להתמודד עם אתגרים חדשים אם הלחצים הכלכליים וחוסר הבהירות יימשכו. במלחמת התשה, האויב יכול לנצל את הצטברות הבעיות הללו כדי להחליש את הלכידות הפנימית ולהפוך את שדה הקרב מחזית צבאית לחברה. לכן, שימור ההון החברתי אינו פחות חשוב משמירה על עוצמה צבאית.
כדי להתגבר על שלב זה, איראן זקוקה לאסטרטגיה רב-גונית: שמירה על יכולותיה ההתקפיות וההגנה, שיפור חוסנה הלוגיסטי, הפחתת הפגיעות של התשתיות שלה, מניעת העם האיראני לשאת במלוא עלות המלחמה, והגדלת עלות הנוכחות האמריקאית עבור וושינגטון ומדינות המארחות. במקביל, חלוקת עלויות המלחמה באזור יכולה להיות כלי מכריע לשינוי מאזן הכוחות.
מלחמת התשה תהפוך לכישלון אסטרטגי עבור ארצות הברית רק כאשר עלות המשכה תגדל עבור וושינגטון ובעלות בריתה האזוריות, בעוד שאיראן תוכל לשמור על יכולותיה ההתקפיות, שרשראות האספקה ​​והלכידות החברתית שלה. בשלב חדש זה, הדגש לא יהיה רק ​​על שמירה על יכולת הלחימה, אלא גם על הבטחה שהצד השני לא יוכל להמשיך את המלחמה מבלי לשאת בעלויות משמעותיות. האיזון החדש יתפתח כאשר ארצות הברית והמעצמות האזוריות יבינו כי המשך בדרך זו אינו רק מבצע מוגבל נגד איראן, אלא כניסה למלחמה שעלותה תתפזר בכל האזור.