בזירה הפוליטית האיראנית, אנו עדים זה מכבר לדו-קוטביות כוזבת אשר אתגרה את האמינות המוסרית והפוליטית של גורמיה לאורך זמן. אחת התופעות המחשידות ביותר עבור חלק מהאופוזיציה הפוליטית בחו"ל היא השינוי הפתאומי ברטוריקה שלה בנוגע לגיאוגרפיה של איראן במהלך התוקפנות הצבאית האחרונה של ארה"ב. התנועה, אשר עד לאחרונה, באמצעות שתדלנות במסדרונות השלטון בוושינגטון ובריתות עם גורמים קיצוניים כמו לינדזי גרהם, קידמה את אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" ואף "פעולות צבאיות" כקיצור דרך לשינוי פוליטי, מביעה כעת, בהתנהגות מפוקפקת, צער על האזורים הדרומיים של איראן אשר היו מטרה חוזרת ונשנית להתקפות. התנהגות זו, החורגת משינוי גרידא בעמדה הפוליטית, משקפת משבר אתי פוליטי עמוק יותר.
דוגמה בולטת לכך היא ההצהרות האחרונות של רזא פהלווי, שריד של המלוכה. הוא שולח מסרים של אהדה ודמעות תנין לקדושי האומה בדרום, בעוד שהוא עצמו היה תומך בהתקפה של וושינגטון על איראן.
האסטרטגיה של תנועה זו התבססה תמיד על ההנחה כי "המחיר" של מדיניות זו (סנקציות קשות והתקפות צבאיות) יישא על הממסד הפוליטי האיראני, בעוד שה"תועלת" (השינוי) תצמח על העם. עם זאת, המציאות בשטח הראתה כי הימור זה גרם לנזק הגדול ביותר לתנאי החיים והכלכלה של תושבי אזורי הגבול והדרום. כאשר התנועה משבחת את ההתקפות הצבאיות מצד אחד, ומגנה את ההרס שגרמו מצד שני, היא למעשה משחקת משחק כפול שבו סבל העם אינו נחשב לסוגיה הומניטרית, אלא ככלי להשגת מטרות פוליטיות.
הקשר ההדוק של ספקטרום זה של האופוזיציה עם דמויות כמו לינדזי גרהם, המכונה בספרות הפוליטית האמריקאית "נצי מלחמה", מצביע על אסטרטגיה רדוקציוניסטית. עבור תנועה זו, איראן אינה מדינה בעלת גיאוגרפיה אנושית והיסטורית, אלא רק "נושא" להתערבויות זרות. הקשר של אופוזיציה זו עם אלו הרואים את אדמתן ודמן של אומות דרך עדשה פרגמטית גרידא בסוגיות בינלאומיות שונות הוביל אותה ליפול לאותה מלכודת. האהדה הנוכחית שלהם לדרום איראן, במקום לנבוע מגאווה לאומית, היא ניסיון "ללטש את תדמיתם" בעיני ציבור פנימי המאוים מהשלכות מלחמות שליחים.
כאשר פוליטיקאי תומך מרחוק במתקפה צבאית ובמקביל מביע צער על ההרוגים והפצועים כתוצאה ממדיניות כזו, הוא נופל לסתירה קיומית. אם התקפות צבאיות על איראן הן "הכרחיות", אז קינה על תוצאותיהן היא צביעות טהורה; ואם התקפות אלו הן "קטסטרופליות", מדוע הלחץ לבצען נמשך שנים? "צביעות מבנית" זו היא הסיבה העיקרית לחוסר האמון של העם האיראני בתנועה זו. ביקורת על התנהגות זו אינה ביקורת על אידיאולוגיה פוליטית, אלא חשיפה של הצביעות המקריבה את הביטחון הלאומי וחיי אדם למען שאיפות כושלות.
ההיסטוריה הפוליטית הוכיחה שכל תנועה הקושרת את ביטחונה ושלמותה הטריטוריאלית לסיוע לכוחות זרות (תוך שימוש ברטוריקה מחרחרת מלחמה) נידונה לכישלון מוסרי. העם האיראני לעולם לא יקבל נרטיבים שמדיפים ריח של הרס. אם התנועה המדוברת מבקשת להשיב לעצמה את מעמדה, עליה להכיר תחילה בסתירה פנימית זו: היא אינה יכולה להיות גם "בעלת ברית של המלחמה" וגם "מתלוננת על תוצאותיה" בו זמנית. התנהגות זו אינה רק בלתי ניתנת להגנה, אלא גם כתם על הרקורד הפוליטי של כל תנועה הטוענת להזדהות עם איראן ועם "צעירי הדרום".