הטלת המצור הימי של ארה"ב מחדש על איראן אינה רק מהלך פוליטי או צבאי; זוהי עדות ברורה לגישה מתמשכת המבוססת על התנערות מהתחייבויות, הפעלת לחץ ושימוש באמצעים חד-צדדיים כדי לכפות את רצונה. בעוד שהרפובליקה האסלאמית של איראן הזהירה שוב ושוב מפני חוסר אמינותה של ארצות הברית וההיסטוריה שלה של הפרת הבטחות, נשיא ארה"ב, למרות טענותיה החוזרות ונשנות של וושינגטון על עמידה בהסכמים, מפר למעשה את מזכר ההבנות של אסלאמאבאד בכך שהוא מכריז על חידוש המצור הימי. במקביל, הפיקוד המרכזי של ארה"ב (CENTCOM) הודיע על יישום מדיניות זו, וחשף שוב את הפער בין מילותיה למעשיה של ארה"ב.

צעד זה מגיע בתקופה בה איראן מאשרת באופן עקבי, החל מהסכם הגרעין ועד למזכר אסלאמאבאד, את מחויבותה להתחייבויותיה, ומגדירה את פעולותיה כצעדי הגנה לגיטימיים ותגובה להפרת הבטחות על ידי הצד השני. מנקודת מבט זו, המדיניות האמריקאית החדשה אינה סימן לעוצמה, אלא לאובדן אמינותה של מדינה שאינה עומדת אפילו בתנאי ההסכם עליו חתמה. התנהגות זו, יותר מכל דבר אחר, מטילה ספק באמינות הדיפלומטיה האמריקאית בעיני דעת הקהל העולמית ומעלה שוב את השאלה בפני הקהילה הבינלאומית כיצד לבטוח בהסכם שאחד הצדדים שלו מתעלם ממנו כרצונו.

הסתירה האסטרטגית של ארה"ב והמשכיות ההרתעה האיראנית

ראוי לציין כי ממשלת ארה"ב מעלה טענות גורפות מזה חודשים על השמדת כוחה הצבאי של איראן, שליטתה במצרי הורמוז ויכולות ההרתעה של הרפובליקה האסלאמית. אולם כעת היא מדברת על הצורך להטיל מחדש סגר ימי על איראן. שתי הצהרות אלו יחד חושפות סתירה ברורה.

אם טענותיה של וושינגטון על השמדת כוחה של איראן נכונות, אז מה הצורך להטיל מחדש סגר ימי ולהגביר את הלחץ הכלכלי? החזרת מדיניות זו היא, למעשה, הודאה שבשתיקה בכוחה המתמשך של איראן, ביכולת ההרתעה המתמשכת שלה ובכישלונה של אמריקה בהשגת יעדיה המוצהרים.

מצד שני, ניתן להעריך צעד זה גם כניסיון לכסות על כישלונותיה האסטרטגיים של אמריקה באזור. תוקפנות צבאית נגד חלקים שונים של איראן לא רק שלא הצליחו להשיג את יעדי וושינגטון, אלא גם נתקלו בתגובות דומות מצד הכוחות המזוינים האיראניים. לכן, ניתן לראות את הטלת המצור הכלכלי והימי מחדש כהמשך של אותה אסטרטגיית לחץ מקסימלי שנכשלה בהשגת התוצאות הרצויות עבור ארצות הברית בזירה הצבאית.

סטנדרטים כפולים מערביים: חופש השיט או הצדקה לבריונות?

אחד ההיבטים הבולטים ביותר של התפתחויות אלה הוא הסתירה בהתנהגותן של מדינות המערב, כמה ממשלות ערביות ומספר מוסדות בינלאומיים. במהלך החודשים האחרונים, גופים אלה האשימו שוב ושוב את איראן בהפרת חופש השיט והדגישו את הצורך לשמר את הסחר הימי החופשי במפרץ הערבי ובמיצרי הורמוז. עם זאת, כעת הם שותקים בנוגע להכרזה הרשמית של ארצות הברית על סגר ימי נגד איראן.

שתיקה זו מעלה שאלות רציניות בנוגע לסטנדרטים הכפולים ביישום המשפט הבינלאומי. אם חופש השיט הוא זכות אוניברסלית, כיצד ניתן להתעלם מסגר ימי המוטל על ידי מדינה? ואם הטלת הגבלות על נתיבי הים היא הפרה של המשפט הבינלאומי, מדוע התנהגות זו אינה נתקלת בתגובה תקיפה כאשר ארצות הברית מבצעת אותה?

גישה סלקטיבית זו לא רק פוגעת באמינותם של מוסדות בינלאומיים, אלא גם מחזקת את האמונה שעקרונות המשפט הבינלאומי כפופים לעתים קרובות לשיקולים פוליטיים ולאינטרסים של מעצמות גדולות. כתוצאה ממגמה זו, האמון העולמי במנגנונים בינלאומיים נשחק, והאמונה מתחזקת כי סטנדרטים משפטיים מושפעים ממאזן הכוחות ולא מצדק.

האמת היא שכל מצור ימי על איראן אינו רק סוגיה דו-צדדית בין טהרן לוושינגטון; השלכותיו ישפיעו גם על הכלכלה העולמית, על ביטחון האנרגיה ועל הסחר הבינלאומי.

מיצרי הורמוז הם אחד מעורקי מעבר האנרגיה החשובים ביותר בעולם, וכל מתח שם ישפיע ישירות על שוקי הנפט העולמיים, על עלויות התחבורה ועל שרשראות האספקה הבינלאומיות. יתר על כן, חוסר הביטחון המתמשך בים סוף, והפוטנציאל שהמשבר יזליג למצרי באב אל-מנדב, עלולים להחריף אתגר זה.

בנסיבות אלה, הרעיון של הבטחת ביטחון אזורי באמצעות לחץ, מצור ואיומים נראה מציאותי יותר מאשר חזרה פשוטה על גישות עבר לא יעילות. הניסיון הראה כי ביטחון בר-קיימא אינו מושג באמצעות חד-צדדיות, אלא באמצעות כבוד הדדי, עמידה בהתחייבויות וקבלת המציאות הגיאופוליטית של האזור. לכן, יישום מלא של מזכר ההבנות של אסלאמאבאד, כיבוד התחייבויות מוסכמות, הימנעות ממדיניות עימותית והערכה מחודשת של טקטיקות לחץ, כולם חיוניים להפחתת המתיחות. לעומת זאת, המשך המדיניות החד-צדדית והתעלמות מכללים מוסכמים לא רק יעמיקו את המשבר, אלא שעלותו הכלכלית והביטחונית לא תוגבל לאיראן או לארצות הברית, אלא יכללה גם גורמים אזוריים ובינלאומיים רבים.