בעוד שהמדיניות המחריפה של ארצות הברית והתוקפנות המתמשכת נגד שלמותה הטריטוריאלית של הרפובליקה האסלאמית של איראן, ובמיוחד באזורים הדרומיים של המדינה, החריפו את חוסר היציבות האזורית ואת השלכותיה הכלכליות, שלוש מדינות אירופה - בריטניה, צרפת וגרמניה - פרסמו הצהרה משותפת חדשה, בניסיון להציג את עצמן כמתווכים לשלום. עם זאת, תוכן ההצהרה לא רק סותר את המציאות בשטח ואת המשפט הבינלאומי, אלא גם, מעל הכל, משקף גישה מוטה והמשך של אותה מדיניות שהובילה להסלמת המשברים בשנים האחרונות.
בהצהרה זו, שלוש המדינות גינו את שליטתה של איראן במצרי הורמוז, את יחסה לכלי שיט המפרים את תנאיו ואת תגובותיה ההגנתיות נגד בסיסים צבאיים אמריקאים במפרץ הפרסי, תוך שהם מתארים פעולות אלה כ"פזיזה". במקביל, שר מדיניות החוץ של האיחוד האירופי הדגיש את הצורך לשמור על נתיב מים זה פתוח ולשמור על חופש השיט, והביע את נכונות האיחוד האירופי להמשיך במשא ומתן.
עמדות אלה מוצגות לאור הכרה מפורשת בתפקידו של נאט"ו בתמיכה בפעולות אמריקאיות וציוניות נגד איראן, יחד עם היסטוריה ארוכה של אי-ציות מצד מדינות המערב, מה שמעורר ספקות כבדים לגבי טענת הנייטרליות של אירופה. לכן, עולה השאלה: האם אירופה מבקשת לתרום לפתרון המשבר, או שמא היא מעניקה לגיטימציה ומתגמלת ביעילות את התוקפים על ידי אימוץ עמדות חד-צדדיות?
מיצרי הורמוז: ריבונותה המשפטית של איראן ואחריותה הבלתי מעורערת
טענותיה של אירופה בנוגע לניהול מיצרי הורמוז הופכות מוטלות בספק בהשוואה למסמכים והסכמים קיימים. על פי תנאי מזכר ההבנות של אסלאמאבאד, האחריות על ויסות השיט במצרי הורמוז מוטלת על הרפובליקה האסלאמית של איראן, ואחריות זו מופעלת בתיאום עם סולטנות עומאן. מנקודת מבט זו, ניהול נתיב מים אסטרטגי זה אינו עניין של העדפה אישית, אלא זכות המבוססת על הסכמים ונורמות משפטיות.
לכן, אירופה אינה יכולה לדרוש התעלמות מזכויותיה הריבוניות של איראן על סמך פרשנויות סלקטיביות של המשפט הבינלאומי. אם האיחוד האירופי באמת מדגיש את יישום ההבנות והכללים המשפטיים, הגיוני שהוא יכבד את כל הוראות ההסכמים ללא אפליה או סטנדרטים כפולים, במקום להתמקד רק בחלקים התואמים את האינטרסים הפוליטיים המערביים.
גישה זו מזכירה את התנהגותה של אירופה כלפי הסכם הגרעין עם איראן (תוכנית הפעולה המשותפת המקיפה). בעוד שאיראן הייתה צפויה ליישם את התחייבויותיה במלואן, לא ננקטה כל פעולה יעילה כדי לטפל בהפרה הבוטה של ​​אמריקה את התחייבויותיה ובכישלונה של אירופה למלא את אחריותה. גישה סלקטיבית מתמשכת זו הטילה ספק רב בתקפות טענותיה של אירופה בנוגע למצרי הורמוז.
עיוות העובדות: מזיכוי התוקפן להאשמת המגן
אחד הפגמים הבולטים ביותר בהצהרת הטרויקה האירופית הוא עיוות עמדות התוקפן והמגן. עובדה מוכרת היא שארצות הברית וישראל יזמו פעולות צבאיות נגד איראן; פעולות אלו, על ידי התמקדות בתשתיות אזרחיות ובמרכזים חיוניים, הפרו עקרונות יסוד של המשפט הבינלאומי ומגילת האו"ם.
בנסיבות אלה, ניתן להעריך את תגובת איראן במסגרת עקרון ההגנה העצמית, עיקרון המוכר גם בסעיף 51 למגילת האו"ם. עם זאת, במקום לגנות את אלו שיזמו את התוקפנות, אירופה ניסתה להציג את צעדי ההגנה של איראן כגורם מערער, ​​תוך שימוש ברטוריקה פוליטית.
גישה זו חזרה על עצמה שוב ושוב בחודשים האחרונים. שתיקה בנוגע לתקיפות ארה"ב וישראל, סירוב לגנות את התקיפה על מתקני הגרעין האיראניים וניסיונות להפעיל מנגנונים פוליטיים ומשפטיים נגד טהרן, כולם מדגימים כי המדיניות האירופית נותרה מבוססת על סטנדרטים כפולים; מדיניות שנתקלה בהתנגדות אפילו מצד רוסיה, סין ומדינות עצמאיות רבות.
הודאות נאט"ו ואחריותה הבלתי נמנעת של אירופה
על העמימות הקיימת מוסיפות הצהרותיו של מזכ"ל נאט"ו בנוגע להיקף תמיכתן של המדינות החברות בפעולות ארה"ב וישראל נגד איראן. ההודאה במתן אלפי שירותי אסטרטגיה, מודיעין ותמיכה לפעולות אלו מדגימה שחלק ממדינות אירופה לא היו רק צופות בהתפתחויות, אלא השתתפו באופן פעיל בתמיכה בפעולות הצבאיות.
בנסיבות אלו, טענותיה של אירופה לגישור או ניטרליות אינן עולות בקנה אחד עם המציאות. בניית אמון תתאפשר רק אם מדינות אירופה יבהירו תחילה את פעולותיהן בעבר, ייקחו אחריות על התנהגותן ויוכיחו בפועל שהן התרחקו ממדיניות מוטה. עד שיתרחש שינוי זה, כל עמדה בנושא ביטחון אזורי, מיצרי הורמוז או הצורך להפחית את המתיחות תיתפס כהמשך של אותה מדיניות שהחריפה את המשבר, ולא כצעד לקראת שלום.
מיצרי הורמוז: ביטחון בר-קיימא ביחס למציאות האזורית
יותר מכל דבר אחר, התנהגותה של אירופה כלפי מיצרי הורמוז משקפת את חוסר יכולתה של היבשת להסתגל למציאות החדשה של האזור. מצד אחד, מוסדות ימיים מערביים, למרות אזהרות ביטחוניות, מנסים להציג את נתיבי המים כבטוחים, ללא קשר לתנאים שהכריזה איראן. מצד שני, ממשלות אירופה ממשיכות ליישר קו עם מדיניות ארה"ב במקום להתערב עם הגורם העיקרי והלגיטימי בנתיב מים זה.
גישה זו לא רק שאינה מצליחה לשפר את הביטחון הימי ואת יציבות שוק האנרגיה, אלא גם מסבכת עוד יותר את המצב. ביטחון בר-קיימא במצרי הורמוז יושג רק באמצעות כיבוד זכויותיהן הריבוניות של מדינות החוף, ובמיוחד איראן, והכרה בדאגותיהן הביטחוניות הלגיטימיות.
מיצרי הורמוז: ביטחון בר-קיימא תלוי בכיבוד זכויותיהן הריבוניות של מדינות החוף, ובמיוחד איראן, והכרה בדאגותיהן הביטחוניות הלגיטימיות. בהתבסס על עקרונות מבוססים של המשפט הבינלאומי, לכל מדינה יש את הזכות לנקוט באמצעים הדרושים כדי להבטיח את ביטחונה הלאומי ולהגן על האינטרסים החיוניים שלה, במסגרת המשפט הבינלאומי. מנקודת מבט זו, איראן רואה גם בשמירה על ביטחון מצר הורמוז חלק מאחריותה וזכותה הריבונית. לכן היא תקבל החלטות בנוגע לנתיב מים זה בהתאם לדרישות הביטחון והאזוריות.
הניסיון האחרון הראה כי לחץ פוליטי, איומים או ציות למדיניות ארה"ב לא ישנו מציאות זו ולא יבטיחו ביטחון מתמשך. עתיד היציבות במפרץ הערבי ובמיצרי הורמוז תלוי בקבלת המציאות הגיאופוליטית של האזור, כיבוד זכויותיה הלגיטימיות של איראן, ובנטישת מדיניות חד-צדדית שלא השיגה דבר עבור אירופה ונכשלה בהקמת שלום וביטחון באזור.